מחשבות

לא חיפשתי כלום.

באמת שלא. עבודה היא עבודה .מקום מסודר, עם חוקים, היררכיות, גבולות ברורים. בדיוק בגלל זה זה תפס אותי לא מוכן.

החיבור נבנה בשקט. לא דרמה, לא הצהרות. דווקא האיפוק עשה אותו חזק יותר. הידיעה שאסור, שהנסיבות לא מאפשרות, שהמקום עצמו אומר “לא״ וכל הגוף עונה “אבל כן”.

יש משהו מבלבל בהיכרות כזו. אתה ממשיך לשבת בישיבות, לשלוח מיילים, לדבר על משימות ,ובמקביל מתנהל עולם תת־קרקעי של מחשבות, של מתח, של שאלות שלא נשאלות. חיבור שלא נועד לקרות, ולכן קורה בעוצמה כפולה.

לא קרה שום דבר “גדול”.

אבל קרה מספיק כדי לשנות משהו.

כדי להזכיר לי כמה דק הקו בין שגרה להתעוררות, בין מותר לאסור, בין תפקיד למהות.

ולפעמים —

עצם זה שלא המשכנו,

הוא מה שהופך את ההיכרות הזו לבלתי נשכחת