יש אנשים שמכנים אותה עצב. אחרים נטייה לדרמה.אבל מלנכוליה רומנטית היא לא דיכאון ולא גחמה. היא הלך־רוח. אקלים פנימי. דרך מסוימת להביט בעולם דרך חלון עם אדים, ולראות דווקא טוב יותר.זו תחושה שמגיעה בלי להרעיש.לא בטריקת דלת, אלא בחריקת ציר עדינה.
מין געגוע שאין לו תמיד כתובת. לא לאדם מסוים, לא לזמן מדויק אלא לאפשרות. למה שיכול היה להיות, למה שכמעט קרה, למה שעוד לא ויתרנו עליו לגמרי.
המלנכוליה הרומנטית אוהבת שעות דמדומים.
היא מתיישבת בין ערב לבוקר, בין עונות, בין החלטות.
שם היא פורחת במעברים.
בשירים שמכירים בעל פה אבל עדיין שורטים.
באהבות שלא התממשו אבל גם לא מתו.
יש בה יופי עיקש.
היא לא מבקשת תיקון, רק הקשבה.
היא לא רוצה שתציל אותה, רק שתשב לידה רגע.
שתסכים להרגיש בלי למהר להחלים.
מי שנושא מנכוליה רומנטית בלב, לעיתים מתאהב לא באדם אלא במרחב שביניהם.
בשתיקות.
במבט שהוחזק שנייה יותר מדי.
במילים שלא נאמרו, כי היה בהן יותר כוח כשהן נשארו בפנים.
וזו אולי הסיבה שהיא כל כך לא אופנתית בעולם שממהר לאושר.
היא לא יעילה.
היא לא חד משמעית.
היא מסרבת לסלוגנים.
אבל יש בה אמת.
והאמת הזו לוחשת , לא כל כאב צריך להיסגר, לא כל חור צריך להיסתם.
יש פצעים שהם חלונות.
המלנכוליה הרומנטית לא מבקשת שנשקע בה לנצח רק שלא נבהל ממנה.
שנבין שהיא חלק מהיכולת לאהוב עמוק, לזכור בעדינות, להרגיש עד הסוף.
כי לפעמים, דווקא מתוך הכובד הזה,
נולדת רוך.
ומתוך הרוך חיים שיש בהם עומק,
ולא רק אור.