יש צורך שלא תמיד יודעים לקרוא לו בשם, אבל הוא דוחף מבפנים בעקביות,הצורך לכתוב.
לא כדי להרשים, לא כדי להסביר, לפעמים אפילו לא כדי שיבינו אלא כדי להיות.
הכתיבה מתחילה הרבה לפני המילים. היא מתחילה בתחושה שאין לה מקום. במחשבה שחוזרת שוב ושוב ולא מוצאת שקט. ברגש שמתעקש להישאר ער גם כשכבר עייפים. הכתיבה היא הדרך לתת לכל זה צורה, גם אם הצורה לא מושלמת, גם אם היא שבורה, גם אם היא זמנית.
יש מי שחושבים שכותבים רק כשיש מה להגיד. אבל האמת הפוכה. כותבים כדי לגלות מה יש להגיד. הכתיבה היא אקט של חיפוש, לא של הצהרה. היא מאפשרת להניח את מה שמבלבל, את מה שסותר את עצמו, את מה שלא מסתדר עם הנרטיב היפה שאנחנו רגילים להציג. על הדף מותר להיות לא עקביים, לא בטוחים, לא סגורים.
ואז מגיע השלב המורכב יותר,השיתוף.
למה לשתף? למה לא להשאיר את המילים במקום הבטוח, הפרטי, שבו אין תגובות ואין מבטים? כי הכתיבה, גם כשהיא אישית מאוד, כמעט אף פעם לא באמת רק שלנו. ברגע שמילים נכתבות, הן כבר מבקשות הד. לא בהכרח מחיאות כפיים ,לפעמים רק נשימה מהצד השני, סימן קטן שמישהו קרא והרגיש.
שיתוף הוא מעשה פגיע. הוא ויתור על שליטה. מרגע שטקסט יוצא החוצה, הוא כבר לא שייך רק לכותב. הוא פוגש פרשנויות, השלכות, חוסר הבנות. אבל דווקא שם יש גם משהו מרפא. הידיעה שמה שחשבנו שהוא “רק אני” מתגלה כמשותף. שמישהו אחר מצא את עצמו בין השורות, גם אם מעולם לא נפגשנו.
יש משהו עמוק באנושיות של שיתוף כתיבה.הוא יוצר גשרים בלי להבטיח מפגש. הוא מאפשר קרבה בלי דרישה לאינטימיות מלאה. מותר לקורא להיות שקט, ומותר לכותב לא לדעת מי קרא. ובכל זאת משהו עבר.
בעולם שממהר לסכם, לקטלג, לצמצם, הכתיבה מאפשרת להאט. לתת מקום לאפור. לשהות בשאלה בלי למהר לפתרון. לשתף טקסט שהוא תהליך, לא מסקנה. לפעמים עצם זה שמישהו מוכן להניח את המחשבות שלו בחוץ, לא עטופות היטב, הוא אקט של אומץ.
הצורך לכתוב ולשתף הוא לא צורך בהכרה, אלא צורך בקשר. קשר עדין, לא מחייב, כזה שעובר דרך מילים. זה הרצון לומר אני כאן, זה מה שעובר עליי, ואם זה נוגע בך אנחנו כבר לא לבד באותו רגע.
ואולי בסופו של דבר, זו הסיבה האמיתית שאנחנו כותבים.כדי לזכור שאנחנו אנושיים.וכדי להזכיר לאחרים שהם לא היחידים שמרגישים כך.
✍️
🗒️