יש סופי שבוע כאלה שאתה יודע מראש איך הם ירגישו.לא רעים, לא טובים, פשוט אפורים. כמו מזג אוויר שאין בו טיפה דרמה ,אפילו לא ענן אחד שמתאמץ.
אתה נכנס אליהם בלי ציפייה, אבל גם בלי משהו להיאחז בו.
סופ”ש כזה שמרגיש כמו חדר המתנה.
אתה שם, הזמן עובר, אבל אף אחד לא קורא בשם שלך.
יש כביסה שחיכתה שבוע, ויש כלים שאפשר לדחות
ויש סדרה שכנראה תתחרט שפתחת,
ויש שקט, הרבה שקט, כזה שמקווה שתמלא אותו במשהו וגם יודע שלא תעשה את זה.
וזה מצחיק, כי במהלך השבוע החיים מלאים מדי
ובסופ”ש הם פתאום ריקים מדי.
כאילו העולם לוחץ על mute ואתה לא יודע אם להעריך את השקט או להיעלם לתוכו.
אולי הסופ”ש הזה יהיה “עוד אחד”.
עוד לילה ארוך מדי, עוד בוקר שמתעורר מאוחר מדי, עוד מחשבה שלא מתקדמת לשום מקום.
אבל יש לו גם משהו אחר , הוא שלך.
הוא מרווח נשימה, גם אם הנשימה קשה.
הוא הזדמנות קטנה לעשות כלום בלי להרגיש שאתה מפספס הכל.
ואולי, אולי בתוך השעמום הזה יקרה משהו קטן, כמעט לא מורגש.
רגע של שלווה, כוס קפה טעים יותר מהרגיל, שיר טוב שתופס אותך לא מוכן,או מחשבה אחת שנוחתת במקום הנכון.
לא כל סופ”ש צריך להיות דרמטי.
חלקם פשוט צריכים לעבור לידך לאט.
ולפעמים, דווקא שם, קורית ההפתעה הקטנה שאתה לא יודע שקיווית לה.
שבת שלום.
☮️