לפני חודש. יום שבת, 17 בינואר 2026 בשעה 11:25
בדידות היא לא תמיד רעש.
לפעמים היא שקט קר.
כזה שמחלחל לאט, בלי דרמה, ומתיישב בגוף כמו חורף פנימי שאין לו תאריך יציאה.
זה קור שלא תמיד קשור למזג האוויר.
אפשר להיות עטוף בסוודר, בבית חמים, מוקף אנשים ועדיין להרגיש קפוא מבפנים.
כי הקור הזה מגיע מהמקום שבו חסר מגע.
לא מגע מיני, לא מגע של תשוקה ,
אלא מגע פשוט, אנושי, כזה שאומר אתה לא לבד עכשיו.
בדידות היא חור בלב שלא תמיד יודעים להצביע עליו.
הוא לא צורח, לא דורש, לא תמיד כואב באופן חד.
לפעמים הוא פשוט שם,חלל קטן שמזכיר את עצמו כשעייפים, כשנגמר היום, כשכבים האורות.
יש רגעים שבהם כל מה שהלב רוצה זה חיבוק.
לא פתרון.
לא שיחה מעמיקה.
לא עצות טובות.
רק זרועות שמקיפות בלי לשאול שאלות,
גוף שנשען על גוף,
נשימה שנרגעת כי מישהו אחר מחזיק רגע את המשקל.
העולם לימד אותנו להיות חזקים, עצמאיים, מתפקדים.
אבל אף אחד לא לימד אותנו איך להודות שאנחנו קרים מבפנים.
איך להגיד אני מסתדר, אבל חסר לי חום.
אני עומד, אבל מתחשק לי שמישהו יחזיק אותי.
יש משהו פגיע מאוד ברצון לחיבוק.
הוא מודה בצורך.
והצורך הזה בניגוד למה שלימדו אותנו הוא לא חולשה.
הוא עדות לזה שאנחנו חיים, מרגישים, פתוחים.
אולי בדידות היא לא כישלון חברתי,
אלא געגוע.
געגוע להיות מורגש.
להיות עטוף.
להיות לרגע אחד בתוך חום אנושי שלא מבקש שום דבר בתמורה.
ואם יש משהו עדין וחשוב לזכור,
זה שגם החור בלב הוא מקום.
ומקום בסוף נועד להתמלא.
לא תמיד מיד.
לא תמיד בדרך שציפית.
אבל הרצון לחיבוק עצמו כבר אומר
עוד לא ויתרת על חום.