בלוג זה נפתח למטרות לא בדסמיות בשום צורה.
יש מצב שיזהו אותי לפי שפת הכתיבה, לא אכפת לי.
על הנכתב בבלוג זה הינו פרי יצירתי בלבד - ישנן השפעות חיצוניות, אך הכיתוב הוא שלי בלבד.
שישה או שמונה צבעים
כחול - ליאו ליאוניד טויטבסקי, יכולות הנהגה טבעיות, ידע כללי נרחב בפוליטיקה, היסטוריה והוגי דעות. מגיעה ממשפחה בעלת עבר צבאי מרשים, הורים שמרים ו"כסף ישן"
ירוק - מנו מנואל קמילו מונוסון דל-מר,בעל יכולות ניתוח וראש מתמטי. מעדיף וריאליות על פני רגש. בן להורים מהגרים שנהרגו בתאונת דרכים לפני כ12 שנים. גדל בפנימייה מפוארת יחד עם אחיו הגדולים. אחיה התאום של ליה.
כתום - אדם סוקרטס, איש מחשבים ותוכנה. בעל ידע טכנולוגי נרחב. בן להורים ממעד בינוני ואח גדול לשתי בנות.
צהוב - ליה מריה מונוסון דל-מר, בעלת ראש יצירתית, תושיה וכוח סבל רב. בצעירותה, בניסיון לרדת לחקר האמת על מות הוריה הסתבכה עם פושעים והועברה למכרז לעבריינים צעירים בעקבות תרופת סכין. ניתק הקשר עם כלל משפחתה וכיום מנהלת את אחד המוקדים המרכזיים בעיר למעוטי יכולת וילדיהם - באופן פירטי ולא חוקי.
אדום - טלי הופמן, מצטיינת דיקן עם תואר בפסיכולוגיה קלינית הבת היחידה לזוג הורים עשירים ומפנקים.
סגול - אמירה קורמינסקי. מומחית מנעולים ומערכות אבטחה שונות. בת להורים ממעמד בינוני גבוה ואחות גדולה לאחותה.
-------------------------
00:43, רוב המרכז כבר ישן ואפשר לשמוע בחלל הכניסה רק את רעש המקררים והמחשבים.
החדר הזה, שבמהלך היום מואר באור טבעי מהחלונות הגדולים מעל דלת הכניסה הרחבה, מסודר בצורה כזו שאין עמדה שלא צופה על הכניסה. ארבעה דלפקים גדולים מסדרים את החלל הגדול במעין עיגול ויריעו בד מחלקות בין המחלקות השונות: קבלה, מזון, ביגוד ולינה. כל דלפק והצורך המידי שצריך לספק לאנשים השונים.
ליה התיישבה על גרם המדרגות בכניסת הבניין. אור הירח מאיר בקושי דרך הדלת הפתוחה בתקופה הזו בחודש ונדמה שרק אור הסיגריה נראה באוויר. "למה לעזאזל את עוד ערה?" קולו של יורגו נשמע מאחוריה. "משהו פשוט לא מסתדר לי.. למה הם רק באו לאיים?" ליה הגיבה בשקט בעודה שואפת עוד מעשן הסיגריה ומכבה את שנגמרה.
יורגו נאני ולהתיישב לידה, מדליק שתי סיגריות ונותן לה מיד חדשה בשרשרת "אני לא יודע מה להגיד לך.. תמיד רבנו איתם עד זוב דם. נלחמנו על טריטוריות וגרמנו להם לאיבוד הסמים והכסף.. טין סיבה שדווקא עכשיו רק יאיימו..."
שניהם נאנחים בתסכול ובלבול, שואפים ונושפים כאילו מהסיגריה תגיע התשובה. "תגיד.. אתה סוגר שלפני כמה ימים היה פה איזה צעיר אחד? בלונדיני, גבוה, נראה מוזנח אבל בכוונה?" ליה הגניבה מבט לחברה הנאמן שאישר בהנהון קל על הבחור המסתורי.
"מה הסיכוי שזה קשור?"
"הבלונדיני החתיך שעשה לך עיניים אבל היית עסוקה מידי כדי להסתכל? שום קשר מתוקה, הדבר היחיד שהוא רצה זה אותך ואוכל חם" יורגו ענה בלי להתסכל אפילו עונה כמעט בזלזול לשאלה המטופשת שנשאלה.
"אז למה הם לא תקפו אותנו!!!?" ליה כבר הרימה את הקול ונעמדה בעצבים, "למה למען השם מרסי לא ניסה משהו? אני פאקינג הרסתי לו סחורה בשווי אלפי דולרים!!!!“
יורגו נעמד, העיף מבט מתוסכל ועייף לעבר ליה, "אני לא יודע. אני כן יודע שאת סתם חופרת בדברים לא קשורים, לכי לישון ושחררי את הפחדים האלו שיום יבוא והכל ילקח לך. אנחנו לא המשפחה שנולדת אליה, אנחנו המשפחה שבחרת" ונכנס פנימה למרכז.
ליה נשארה לעמוד שם בתסכול וכעס. מישהו צריך לוודא שזה לא מתפרק ואני אמשיך לוודא, חשבה לעצמה.
--
" ליההההה!!! ליההה קומיי!!! לייי-יייהההה יש פה מישהו שמחפש אותך" זה קול מלמטה? זאת קרינה הקטנה צועקת ככה? כורי השינה שכיסו את עינה בשינה הקצרה נעלמו כלא היו בעת זינוקה של לי מהמזרון המרופט בחדר הצדדי. מי יכול כבר לחפש אותי? כאב חד עבר בבטנה כשנזכרה שנדקרה בקרב האחרון מול מרסי, אמנם הוא רק איים אבל גם איום יכול לרגע לכאוב. מבין ערימת הבגדים האפשריים, הג'ינס הבהיר והקצר בשילוב הגופיה הצהובה נראה כמו אופציה מכובדת למדי עבורה, ויחד עם נעלי הבלאנסטון החומות ליה יצאה בזריזות לחלל המרכזי.
בשעה כזאת של הבוקר, השמש כבר עלתה והאור קופת החלונות ליריעות הבד המבריקות, עד לרצפה ובסוף לכיוון העוברים והשבים. רגע לפני שבודקת מי צריך אותה הפעם, ליה לוקחת תפוח ירוק מערימת החפירות ואוספת את כוס הקפה שחיכתה לה אצל אדולינה המתנדבת במטבח במשמרת הבוקר, קפה חזק וחם עם מעט סוכר ומעט חלב היה המשקה הקבוע שלה.
לי המשיכה להתעכב בין האנשים השונים, מוודה שכולם מקבלים את היחס הראוי והתנאים הרצויים בהתאם ליכולות, מנסה לקשר בין אנשים ולפתור בעיות קטנות שצצות
"הגברת מונסון דל-מר?" קול זר ועמוק פילח את נשימתה של ליה. היא הסתובבה בזהירות וחיפשה בעיניה מי קרא לה בין האנשים בחלל הגדול.
"ליה! האדון הזה מחפש אותך" פנתה אליה קרינה הקטנה עם פרצוף מרוצה. ליה חייכה אליה בתגובה ובחנה את האדון, זה הבלונדיני מאז היא זיהתה." תודה לך קרינה, תמיד טוב שיש אותך" אומרת בחיוך וקריצה, "תחזרי לקבוצת הלימוד אני כבר אסתדר מפה" וקרינה הסתובבה והתרחקה לכיוון כתת הלימוד.
"שנדבר בחוץ?" שאלה והתקדמה לכיוון היציאה שם נעמדה מול כניסת המרכז והדליקה סיגריה.
"אז כמו שחשדתי, אין לך צורך עז במשאבי המרכז שלי. בוא תספר לי מה בחור כמוך מחפש בשכונה מפוקפקת כמו זו?"
בלונדיני נעמד לידה ובפרצוף משועשע לתגובתה ענה "את צודקת, אין לי רצון או צורך במרכז שלך" לי הפנתה את מבטה, חושדת, לא מבינה. "אני צריך אותך."