אני לא מאמינה שהגעתי למצב שבו אני חושבת שאולי כדאי שלא להזכיר מצב רפואית
כך ההורים שלי לימדו אותי, הייתי תלמידה גרועה
מבחינתי מצב רפואי לא היה דבר להתבייש בו להסתיר
בטח שלא למנוע מידע כשזה נדרש
אבל הנה אני כאן
בת כמעט 22
מהססת לפני שאני לשאלה: איך את מרגישה
שלא תבינו לא נכון - התרגלתי מהר מאוד לענות ש״בסדר, תודה״ כי זה סתם מסובך לענות את התשובה הארוכה לכל אדם, וכי אני לא רוצה שינסו להזדהות או שיראו בי מסכנה. אבל זה היה תקף לכולם מלבד אלו שקרובים לי ביותר.
לא עוד, מסתבר.
אני כבר לא מעדכנת את ההורים שלי על אבחנות חדשות, או על כל בדיקה שאני עושה - למרות שזה כנראה קשור יותר לחלק של המרחק שאני מנסה להשאיר בינם לביני.
אני לא מנסה להסביר, מה כל כדור עושה.
אני כבר לא מתרגשת כשאבחנה חדשה גורמת להכל להיות הרבה יותר ברור.
אני לא מתרגשת לספר לאנשים
אולי כי אין לי אנשים לספר להם.
הייתי לאחרונה בזוגיות ואם כבר - לדבר על זה היה החלק השנוי עליי, כי הוא היה שווה ערך ללהיות לא מובנת.
ומי אוהב להיות לא מובן?
אני אכתוב את המשפט סיכום הקלישאתי הזה של ״אין ממש פואנטה לבלוג הזה״
רק כדי שאני לא אצטרך להסביר אותה.
כי עייפתי מלהסביר.
מרגיש שהניצוץ שלי כבה.