אני עצבנית. עצבנית באמת.
הבטן שלי מלאה בדברים שלא יצאו, ולא ייצאו. לא כי אני לא יכולה, אלא כי לא מגיע לו לשמוע.
זה לא הפסיכופט שהכרתי, אותו העפתי בלי למצמץ.
זה מישהו אחר, שהגיע לפני כמה חודשים. חיבור מושלם, כזה שלא קורה הרבה.
אבל החיים ריסקו אותו.
ואין לי בעיה עם אנשים שבורים. להפך. יש בזה יופי. יש בזה אמת. הבעיה היא שכאן הכול הופך לדרמה, וכל דרמה נולדת מדמיון.
הוא חזר לדבר איתי אתמול, אחרי שהפעם הקודמת נגמרה בריב.
דיברנו רגיל, בציניות המוכרת, ואז הוא החליט שאני מזלזלת בו.
כי עניתי באיחור. שתי דקות. שתיים.
עזבו את זה שעניתי באיחור של 2 דק כי הייתי בהתקף שיעול.
אבל הוא לא האמין לי.
הוא חשב שאני ממקבלת אותו ומדברת עם עוד גברים תוך כדי.
וזה חרפן אותי יותר מהכול.
לא הדרמה, לא ההאשמות. זה שלא האמינו לי. שראו בי שקרנית כשאני באמת דוברת אמת.
וזה משהו שאני לא מסוגלת לשאת. זה יושב לי עמוק בבטן, לוחץ, מציק, לא מרפה. זה מסתובב לי בראש בלי הפסקה, חוזר שוב ושוב לאותה נקודה, לא נותן לי שקט ולא נותן לי להירדם.
התחושה שמישהו בוחר לפקפק בי, גם כשאני יודעת שאני דוברת אמת, חונקת אותי מבפנים.
וזה רק מראה איך צלקות עבר שלא מטופלות מגיעות להווה. לא נותנות לך להתקדם.
הן משאירות בך חותמת ושואבות אותך אליהן.
רק כדי שלא תוכל להרים את הראש מעל המים ולחיות. לתקן את השברים שבתוכך. להשלים איתם.
ולהבין שהם חלק מהעבר שלך ובנו את מי שאתה היום.
וזה גם עצוב לי, עצוב לי שהוא בוחר להשאב כל פעם לעבר שלו ולהיות כל היום במצב הישרדותי כי הוא לא בוטח ולא מאמין באף אחד.
למרות שזה ניכר שהוא רוצה, הוא רוצה להאמין הוא רוצה להיות איש מתוקן איש שחיי עם השברים שלו והוא שולט בהם ולא הם בו.
אבל הוא לא מצליח הוא טובע בהם כמו ספינה אשר נקלעה למערבולת באמצע הים.
הוא טובע בהם ללא שליטה ובלי רצון.
כי הם אלו שמכתיבים לו את החיים.
והוא יישאר תמיד במצב הישרדותי.
כי מה לעשות החיים לא היטיבו עימו.
וכמה אדם יכול לקוות.
שכל פעם התקוות מתרסקות לו בפנים?