אני לפעמים מרגישה שכאילו יש עלי איזו קללה.
אני לא באה עכשיו להשתחצן, להרים את האף או וואטאבר.
זה פשוט באמת מה שקורה.
לרוב כל גבר שרואה חלק קטן ממני. זה לא משנה עכשיו איזה חלק.
חצי פנים, חצי גוף, רק פנים , רק גוף , גוף ופנים.
הוא פשוט מתחרפן. ונהיה כמו פאפי מסכן ונטוש.
ואני לא כזו כוסית. וממש לא לפי מידות האופנה.
אני ממש אישה רגילה כזו, אין בי משהו שונה או משהו יותר מידי מיוחד ביופי שלי ובניראות שלי.
ומאז פתחתי שנאה עצומה לאנשים שמתעסקים בחיצוניות שלי. ומשם זה רק החמיר. כי כשמבינים שמסתכלים עלייך ולא באמת רואים אותך, משהו בפנים נסגר. כל מחמאה מרגישה כמו דריכה במקום רגיש. כל מבט נהיה חשוד. אני כבר לא שואלת את עצמי למה הוא מתעניין, אלא כמה זמן ייקח עד שזה יהפוך לעוד משהו מיני, משהו שקשור רק לחיצוניות שבי.
זה לא מחמיא לי, זה מתיש וזה מרוקן אותי.
הם רואים איך שאני נראית וממציאים עליי סיפור שלם. מדביקים לי כוונות, אופי, רצונות. ואני נתקעת להתמודד עם השלכות של משהו שמעולם לא בחרתי, שלא ביקשתי, שלא שייך לי בכלל.
ואז נולדת השנאה. לא אליהם אפילו, אלא לעצמי דרך העיניים שלהם. שנאה לזה שכל שיח מתנקז לנראות, לזה שאני צריכה כל הזמן להצדיק שאני יותר מגוף, יותר מפנים, יותר מהתגובה האינסטינקטיבית שלהם. לפעמים בא לי להיות שקופה, לא מושכת, לא מעניינת. רק להיות. בלי לפרק מבטים, בלי לפרש כוונות, בלי להרגיש שאני אשמה במשהו שמעולם לא בחרתי.
ואולי זאת לא קללה. אולי זו פשוט עייפות מצטברת מלהיות משהו עבור אחרים, משהו שלא בחרתי להיות.