קל להפיץ רעל. כי זה איזה מנגון הגנה של המוח/גוף שלא מאפשר לכל אחד להתקרב.
לעומת זאת לפתוח את הלב ולהפתח זה הרבה יותר קשה. וזה לא משנה אם זה מול גברים או מול נשים שאני רוצה להכיר כחברות.
מעטים האנשים שנמצאים בחיים שלי. שיודעים מה עובר בלב שלי. במחשבות שלי. הם לא יודעים מה התסכולים שלי. מה הפחדים שלי. מה החלומות שלי. הם לא יודעים כלום.
מה שהם רואים מולם זו מישהי עם "שמחת חיים". מישהי עם טמפרמנט מאד חם ומתעצבנת בקלות. ומישהי שתמיד תהיה שם כשהם צריכים עזרה אבל לעולם היא לא תבקש עזרה.
הבדידות הרגשית הזו אינה קשה לי. היא שומרת עלי מפני פגיעות. מפני אנשים שרק מחפשים מידע עלי ושאני אחשף בפניהם כי הם חושבים שהם יהיו המשיח שלי וייפתרו לי את כל החסימות והבעיות.
אני גם כבר לא מצליחה להפתח. לא משנה כמה אני מנסה משהו בי מת. ואני לומדת לחיות עם זה. וזה לא כזה קשה תאמת זה יותר קל.
במיוחד כשמגדירים אותך כאדם רעיל. המסיכה הזו עוזרת לך להסתיר את מי שאת באמת. ואת כבר מיישמת את הגדרה הזו ובאמת הופכת לאדם רעיל כי זה מרחיק ממך אנשים שלא צריכים להיות לידך.
אז בסוף זה נהיה פשוט. לא טוב, לא יפה, פשוט. את מפסיקה להסביר את עצמך, מפסיקה לתקן רושם, מפסיקה לנסות להיות מובנת. את בוחרת לא להיראות. לא כי אין מה לראות, אלא כי אין סיבה שמישהו יחשוב שיש לו גישה. את נותנת להגדרה להידבק אלייך כי היא חוסכת מאמץ. הרעל נהיה שפה, המסכה נהיית עור, והמרחק עושה סדר. מי שנשאר בחוץ נשאר בחוץ, ומי שמתקרב מדי מגלה שאין מה להציל. לא כי אין לב, אלא כי אין רצון שיגעו בו. זה לא ניצחון ולא הפסד. זה מצב קיים. ואת חיה בתוכו בלי דרמה ובלי הבטחות, פשוט כי כך יש יותר שקט נפשי.