איך אני יודעת שנפלתי ברשת שהוא טווה לי?
ברגע שהפות שלי נרטבת רק ממילה אחת שהוא יכול לכתוב לי, ולא משנה איזו מילה זו תהיה.
אני יודעת שהשורשים שלו כבר התחילו לצמוח בתוכי. אני לא יודעת איך אני מרגישה עם זה.
מצד אחד אני רוצה כבר להסיר ממני את כל הפחדים והמגננות, מצד שני הפחדים משתוללים ולא נותנים לי לנוח.
ככל שאת נפתחת יותר, ככל שאת מראה לו עוד צדדים שבך, מד החרדה עולה.
ואת מכחישה, בינתיים, את מה שמתחולל לך בראש, כי זה כיף לך.
והרצון להרגיש אותו במציאות עולה ועולה.
להרגיש איך כפות הידיים שלו נוגעות בי ומשאירות עליי את חותמן.
אבל המחסום הזה לא יורד. אני מפנטזת רק על זה, נרטבת מזה, ונשארת כמו עכבר מפוחד מאחורי המסך.
וכל הקטע הוא שיש לנו חיבור מטורף.
אני מרגישה שהבן אדם שמולי יכול להכיל אותי ואת מי שאני, ואני יודעת שאני אוכל להכיל את הפסיכיות שלו.
אם עד עכשיו אני כאן, אז למה שלא?
אבל אני כל כך הרבה שנים לבד, שאני לא יודעת איך לחלק את עצמי לעוד בן אדם במציאות.
וזה קשה. זה כמו להיות בתולה שמעולם לא פגשה גבר, ופתאום לשחות בעולם של מלא גברים.
קשה לי לחלוק את הזמן שלי.
אולי אלה סתם עוד תירוצים כדי להשקיט את המוח שלי.
ובא לי לבכות, ולהתפרץ, ולצרוח, ולהכאיב לעצמי כל כך.
כי אני בן אדם מתוסבך, שנותן לשריטות שלו לשלוט בו במקום לחיות את החיים ולראות מה יקרה.
במקום זה אני מתחבאת מאחורי חומות, פחדים וחרדות, ולא נותנת לאני האמיתי שלי להראות.
אני שמה מסכות, מתחפשת כל פעם למשהו אחר, רק כדי שיעזבו אותי.
עם חיבור כזה במציאות, עם סקס כזה במציאות איתו, זה יחשוף את כולי.
רק ממבט אחד בעיניים שלי.
זה יחשוף את כל הפגמים שבי, את כל השריטות שבי, את כל הכיעור שבי.
והוא יראה הכול בשנייה אחת.
כי הוא בן אדם חכם, שניחן בכישרון לקרוא אנשים.
הוא הצליח מאחורי מסך, אז מה יהיה במציאות?
לא תהיה לי שום מחילה להתחפר בה.
אני אהיה חשופה מול האמת, ואצטרך להתמודד איתה.
ולהתמודד עם דברים זה כרגע לא הדבר שאני אצה לעשות.
יש מצב שכאשר זה ייגמר, אני אהיה מרוסקת לרסיסים, ויהיה לי קשה להיגמל.
ואפילו אני מייחלת לכך.
כי סוף סוף תהיה לי הוכחה שאני יכולה להיקשר, להתמכר, למישהו שיכול להשאיר בי חותם לכל החיים.
ואולי כל זה לא עליו בכלל. אולי זה המפגש שלי עם עצמי, עם המקום שכבר שנים מבקש להרגיש, לגעת, להיסחף, ולהפסיק לשלוט בכל נשימה. אולי הוא רק הטריגר, המראה, היד שנכנסת פנימה ומוציאה החוצה משהו שקברתי עמוק. כי כשאני לבד אני בטוחה, וכשאני שולטת אני מוגנת. אבל כשאני רוצה באמת אני מאבדת אחיזה, והאובדן הזה מפחיד אותי יותר מכל בן אדם. יותר מחשיפה, יותר מדחייה, יותר מכאב. כי אם אתן לעצמי ליפול לתוך זה, לא אוכל עוד להעמיד פנים שאני לא צריכה, שאני לא משתוקקת, שאני לא חיה על הקצה הדק שבין פחד לתשוקה. ואז אצטרך להפסיק להתחבא מאחורי מסכים, דמויות וסיפורים, ולהסכים לראות את עצמי בלי הגנות, בלי תירוצים, ובלי האפשרות לברוח מעצמי יותר ואני לא יודעת אם אני מוכנה נפשית לזה.