אני נוטה לחשוב שאני לא באמת חשובה לאנשים. שהם לא שמים אותי בעדיפות ראשונה. כי מה לעשות, הרבה אנשים פגעו בי בדיוק בנקודה הזו. ובעקבות זה חוסר הביטחון שלי צץ שוב ושוב.
ואז אני תוהה מה באמת גורם לך לומר לי את המשפט הזה: "את לפני כולן".
עם כל המעריצות, עם כל האובססיביות שיש לך, למה אתה בוחר בי להיות לפני כולן?
והמוח שלי מיד מתחיל לרוץ. אולי אתה אומר את זה רק כדי להרגיע את השדים שבי. אולי רק כדי שאהיה יותר רגועה, יותר בטוחה.
בגלל זה אני שונאת משפטים כאלה. הם נוגעים בי בדיוק במקום הכי פגיע.
ובכל זאת, בתוך תוכי אני יודעת שזה לא לגמרי נכון. כי אינטואיציה היא אינטואיציה.
אבל כמה פעמים כבר סמכתי על האינטואיציה שלי וטעיתי?
זה לא שאני רוצה זוגיות. זה לא שאני רוצה חתונה וילדים.
אני רוצה להרגיש שייכת. חשובה. יחידה.
להרגיש שאף כוס לא תפתה אותך חוץ מהכוס שלי.
שאף מוח לא יעניין אותך חוץ משלי.
ולא אכפת לי שאתה משוחח עם נשים אחרות. באמת שלא מעניין אותי על מה אתם מדברים.
מה שמעניין אותי הוא אם כשאני הולכת לישון ואתה משוחח איתן, אני רצה לך בראש ריצת מרתון?
אם מילים שאתה כותב להן מזכירות לך אותי?
אם אתה צוחק איתן ושואב אותן כמו שאתה שואב אותי וצוחק איתי?
אם אתה רואה את השוני ביניהן לביני?
אולי אני קנאית מטורללת. אולי סתם פסיכית.
אבל השדים והשריטות שלי מחרפנים אותי.
ואני כותבת את זה כאן, כמו פחדנית, במקום לכתוב את זה לך.
כי קבענו חוק. חוק שאסור לדבר על הפוסטים שאני כותבת כאן, ושאני נותנת לך לקרוא.
והשאלה האחרונה, זו שאני כמעט לא מעיזה לנסח בקול רם, נשארת תלויה באוויר:
האם אתה קורא גם נשים אחרות, ומתעניין במילים שלהן כמו בשלי?
כי בסופו של דבר, כל מה שאני מחפשת זה רק וודאות וחשיבות כי כל אדם רוצה להיות חשוב למישהו,ואני רוצה להיות חשובה לך.
לדעת באמת שאני חשובה לך.
"..Butterfly—I know there's beauty under my cold flesh
It's breakin' through—I wish they saw me for who I'm changin' to
I'm better off without distractions, I was afraid to lose
I needed faith, I got too blinded, I couldn't see my chains
Struggled through the darkness, but in hindsight, I'm so glad it came
Along this journey, bein' empty made me full of shame
Till I barely recognized who I became.."