דברים שרציתי לומר

אופי מתמכר. מחזיק את החבל במיליון קצוות ולפעמים מרגיש שקצת מפספס את הפואנטה של להינות מהדרך. נמצא ברדיפה מתמדת אחרי עוד מטרה, עוד אייטם, עוד זיון, עוד פריקה, אין שובע. כבר לא שוקע למחשבות יתר, לתחושה האבודה, לפעמים מתגעגע לזה, רק כדי שיהיה לי את התירוץ המושלם להגיד פאק איט ולטוס להודו לחודשיים. רק כדי לנשום את האוויר הצלול של הצפון או רעש הצפירות במיין באזר בדלהי.

 לפרק ולבנות מחדש.

חשבתי שזה געגוע, שאני כואב את העובדה שהלכת, גם אם עברה כבר שנה וחצי.
חשבתי שאני בשל ורוצה לתקן. רציתי לשמוע אותך צוחקת. רציתי להיות משמעותי.
היום אני מבין, שחיפשתי משהו חי במקום שנסגרה בו הדלת. החזקתי את התקווה, את האפשרות לתקן.
אני מתגעגע לרגעים שבהם הייתי מורגש, הייתי חי, דרך העיניים שלך. ואני יודע, זה לא הוגן לבקש ממך להחזיר לי את התחושה הזאת כשההווה שלך נראה כל כך אחרת. אני לומד לשחרר, לא כי זה לא כואב, כי אני לא יכול לבקש ממי שכבר לא נמצאת להוכיח לי שאני קיים.
אני לומד לשחרר, לא בכעס, לא מפגיעה, מהכרה. זה היה חי וזה נגמר.

כמה שהוא היה משמעותי, הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה, כמעט מדממת.
שני אנשים בפסגות שלא חלמו עליהם משוטטים בעולם בנפרד בידיעה ששום דבר לא ישתווה לזה, ואולי טוב שכך.
העולם לא בנוי למעברים חדים כאלה של ריגוש, הוא מקדש יציבות, שיגרה. אהבה שנבנית מיסודות חזקים, מהיכרות פשוטה.
והיינו אש חיה, וגם אחרי שנתיים, הגחלים עוד בוערים בכל פעם שיש תמונה בסטורי, שיש סימן חיים.
את היית השיעור הכי חשוב, היית בית ספר.
פתחת לי את הלב למקומות שלא חשבתי שהוא מסוגל, היית המקור לכוח, עד שהפכת לחולשה.
וכשאני מרגיש חלש אני מתמלא קוצים, כמו קיפוד, מסתגר ומתחייב שאף אחד לא יחדור את השיריון הזה.
אהבתי אותך כמו מטורף ואיבדתי את עצמי. עכשיו מחזיר את הביטחון, את האמונה. המקום שהיה לי לכוח, הפך לחולשה.

אני מאוד חד עם הלשון, ויש סיטואציות שזה לאו דווקא משרת אותי. תמיד נאמן לאמת ואלרגי לבולשיט, כן ואותנטי.האמנתי שזה הנשק שלי, וגם לא התאמצתי כל כך כדי להשתמש בו, הוא הרי טבוע בי. פעם אחת מישהי רנדומלית לפני כמה שנים אמרה לי משפט שאני לא שוכח "לא כולם רוצים לשמוע את האמת כל הזמן", היא לא הייתה דמות משמעותית בחיים שלי ועדיין, המשפט הזה מלווה אותי מאז. לדעת להגיד את הדברים בישירות זה כלי שצריך לדעת איך להשתמש בו, ברגישות ובזמן המתאים, לדעת שאנשים מורכבים, ולכל אחד יש ערוץ אחר לקבלת מידע. תמיד האמנתי בתכלס. ישר לפנים, לרוב הוספתי חיוך קטן כדי להמתיק את הבשורה. עכשיו עובד על עדכון גרסה, יש אמת אחת, אבל יש לה 70 פנים.

יום הולדת, ופאקינג אין תלונות. שנים שהתרגלתי לחפש את החסר, לעשות חשבון נפש, להתמסר.
והפעם, פשוט כתבתי לעצמי ברכה וראיתי את הטוב. באופן אבסורדי זה מרגיש כאילו משהו לא בסדר. איך יכול להיות שאני רק בהתקדמות. בעבודה, בלימודים, חברים ומשפחה שפתאום מרגיש שהיא שוב קצת מתחברת (עד כמה שאפשר).
נכון, אין זוגיות, אבל גם קשה לומר שאני באמת מחפש או זקוק לה כרגע. אני בעיקר מושקע בעצמי, אחרי שנים שלא העזתי. ואין עוד אף אחת שתפסה לי את הלב, דחפתי אותו הצידה מאז הפרידה, שלא יתערב לי בהתפתחות.
ובכל זאת, הסטודנט לפסיכולוגיה בגרוש שאני מחפש את הלא מודע, את מה שמתחת לקרחון.
אולי אני בעצם לא מתגעגע אליה, אולי אני מתגעגע לעצמי הקטן, העטוף, זה שמרגיש ששומרים עליו, שאין עליו אחריות לגדל את עצמו. שהוא תחת מעטפת של אומרים לו מה לעשות ואיך להתנהג, שיש לו מסגרת. אולי היא רק תירוץ לזה שאני מפחד אחרי הכל להיות חלק מהעולם הגדול, להצליח. ושפתאום אני רואה שהולך לי אז אני מחפש את הצעדים אחורה, רק שלא תצפו ממני לכלום.

כותב וצוחק ומוחק, מתלבט.
אני בכלל איש של מחברת, שסגורה עמוק בתחתית המגירה, כמו הקלישאה המאוסה ביותר.
התלבטתי אם לכתוב ומה בעצם? הרי אני לא באמת חלק מהטרללת כאן (לפחות זה מה שאני עדיין מספר לעצמי), הסתכלתי קצת מלמעלה, במבט מנוכר, נוגע לא נוגע. רק קורא אחרים ומנסה לא להיראות חדש מדי בביצה המקומית, עוד בשלבים של ללמוד ראשי תיבות של מונחים פה באנגלית שעדיין אין לי שמץ מה הם אומרים. אפילו הצ'אט לא מוכן להסביר לי מה זה ddlg או bcdb(המצאתי?), הוא טוען שזה תוכן מיני וסגור מדי, ולא מעוניין לפרט. אני לא כמוכם עלק, כולה חילקתי כמה סטירות וקשרתי (וגם נקשרתי לפעמים, תרתי משמע). הייתי איש של מערכות יחסים זוגיות כל השנים, אז עכשיו אני פתאום "השולט"? בולשיט. כולה רוצה שתעשי מה שאמרתי.
עוד קליפה שמתקפלת משם בדוי ופרופיל לא מוכר, ויש עוד מלא דברים שרציתי לומר.