השקט שאחרי

יש טעות נפוצה אצל נשלטות, בעיקר בהתחלה. הן חושבות שאני מחפש חולשה. שמישהי שקטה, חסרת ביטחון, שרק מחכה להוראות - זה האידיאל.

ההפך הוא הנכון. חולשה משעממת אותי. אין בה אתגר, ובעיקר - אין בה את הערך האמיתי של הכניעה.

אני מחפש את אלה שחזקות בחוץ. אלה שמנהלות, שמחזיקות מעמד, שיש להן עמוד שדרה מברזל. כי רק אישה שיודעת באמת מה הכוח שלה שווה, יכולה לבחור במודע להניח אותו בידיים שלי.

אם את מחפשת מישהו שיגיד לך מה לעשות כי את לא מסוגלת להחליט לבד - תמשיכי לגלול, יש פה המון "אדונים" שישמחו. אבל אם את מחפשת מקום בטוח להניח בו את הכוח שלך, כי הוא נהיה לך כבד מדי - אולי יש לנו על מה לדבר.

זה לא היה הסשן הכי אינטנסיבי שהיה לנו. לא היו שם קשירות מסובכות או תרחישים מורכבים שתוכננו שבועות מראש. זה היה פשוט, כמעט בסיסי. היא על הברכיים, אני עומד.

אבל היה רגע אחד, בערך באמצע, שבו הכל השתנה.

ביקשתי ממנה משהו. זה לא היה משהו פיזי קשה במיוחד. זה היה משהו שידעתי שקשה לה מנטלית. משהו שדורש ממנה לוותר על חתיכה קטנה של "אגו" שהיא עדיין החזיקה חזק. ראיתי את ההיסוס. ראיתי את המאבק הפנימי בעיניים שלה. את הרצון לרצות אותי נלחם בפחד הקיומי לאבד שליטה באמת.

באותן שניות, השקט בחדר היה מחריש אוזניים. זה הרגע שבו אני, בתור מי שמחזיק במושכות, מרגיש את המשקל האמיתי של הדבר הזה. זה לא משחק. זו נשמה של מישהי שמונחת לי עכשיו על כף היד, רועדת.

יכולתי ללחוץ. יכולתי להרים את הקול. יכולתי לדרוש. בחרתי לחכות. נתתי לשקט לעבוד.

היא לקחה נשימה עמוקה, הורידה את הראש לאט, ועשתה את זה. ה"קליק" הזה ששמעתי בחדר לא היה אמיתי, הוא היה בראש שלי. הרגע שבו היא הפסיקה להילחם והתמסרה.

השחרור שהגיע אחר כך, הבכי השקט הזה של הקלה, לא היה דומה לשום דבר אחר. זה לא היה שחרור מכאב פיזי. זה היה שחרור מהצורך התמידי להחזיק את עצמה.

בסוף הערב, כשהיא כבר נרדמה, נשארתי ער עוד שעה ארוכה לחשוב על חמש השניות האלה. על האמון המטורף שהיא נתנה בי באותו רגע. ועל האחריות שלי לשמור עליו שלא יישבר.

הרבה חושבים שזה עניין של כאב. או של קשירות. הם טועים. זה עניין של שקט.

כל היום את צריכה להחליט. לנהל. לדאוג. להיות בשליטה. הרעש בראש לא מפסיק לרגע. אצלי הכל נעצר.

המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לך היא לא סימנים על הגוף. אלא הפריבילגיה לא לחשוב. ברגע שאת נכנסת בדלת האחריות עוברת אלי. וזה השחרור הכי גדול שיש.

שש וחצי בבוקר. העולם בחוץ מתחיל לרוץ, אנשים לחוצים בפקקים. אני עם הקפה הראשון, בשקט שלי.

יש משהו בשעות האלה. הידיעה שאי שם היא מתעוררת עכשיו. אולי היא עדיין מרגישה את הגוף שלה מאתמול בלילה. אולי הדבר הראשון שעובר לה בראש זה אני.

הבעלות האמיתית היא לא בסשן סוער. היא ברגעים הקטנים האלה, כשהיא שלי גם כשאני שותה קפה במרחק קילומטרים ממנה. זה לא צריך רעש. זה פשוט קיים. יום טוב.

לפעמים מילים פשוט לא מספיקות. יש דברים שאי אפשר להסביר, רק להרגיש. אז במקום לכתוב, ישבתי אתמול בלילה וציירתי. זה הניסיון שלי לתפוס על הדף את הרגע הזה, את המתח המדויק שבין הידיים שלי לבין הנשימה שלה. בין הבעלות לבין ההתמסרות המוחלטת.

זה לא ציור מושלם, אבל זה אמיתי. בדיוק כמו הדבר עצמו.

כולם תמיד רצים לספר על האקשן. על הצעקות או על הכאב. אצלי זה בדיוק הפוך. אני מכור לרגע שבו הכל נעצר. הרגע הזה שהיא שוכבת שם, מפורקת, והעיניים שלה מחפשות את העיניים שלי רק כדי לוודא שהיא עדיין קיימת. שם נמצאת השליטה האמיתית שלי. לא בלהכאיב, אלא בלהרכיב מחדש.

פתחתי את הבלוג הזה בשביל מה שנשאר כשהרעש נגמר. אני אכתוב פה על מה שעובר לי בראש כשהדלת נסגרת. בלי לייפות את המציאות ובלי לחפש מחיאות כפיים. מי שתבין, תבין.