לפני 3 חודשים. יום רביעי, 17 בדצמבר 2025 בשעה 20:06
כולם תמיד רצים לספר על האקשן. על הצעקות או על הכאב. אצלי זה בדיוק הפוך. אני מכור לרגע שבו הכל נעצר. הרגע הזה שהיא שוכבת שם, מפורקת, והעיניים שלה מחפשות את העיניים שלי רק כדי לוודא שהיא עדיין קיימת. שם נמצאת השליטה האמיתית שלי. לא בלהכאיב, אלא בלהרכיב מחדש.
פתחתי את הבלוג הזה בשביל מה שנשאר כשהרעש נגמר. אני אכתוב פה על מה שעובר לי בראש כשהדלת נסגרת. בלי לייפות את המציאות ובלי לחפש מחיאות כפיים. מי שתבין, תבין.