כמי שעברה, שחוותה, שהיתה,
ששחתה במעגלים כאלו ואחרים
וזכתה לעבור בתי גידול "מקולקלים"
שחטאו לרוב לכל קונספט, לכל תפיסה,
לכל דבר שידעתי בתוכי
ואז הוא הגיע, מחד קורא תיגר לכל אשר הכרתי
מנגד מדבר את השפה שבי, שכה רציתי
גורם לי, עם כל ניסיוני עם כל מה שעברתי
למצוא את עצמי במקומות של אי ידיעה,
במקומות של גמגום, של מבט שואל ותוהה,
במקומות שכה רגילים אחרת שנזקקים
לכיוונון, לחזור לבראשית ולקבל שזהו מקומי,
לקבל זאת בגאווה, בענווה גם כשלאגו לפעמים קשה
כי אני זו ש... פתאום כזו טאבולה ראסה.
לצפות לו בכל יום, בכל רגע,
למוצא פיו, לעצותיו, להדרכתו ולמשימותיו
לדעת ולסמוך שבכל אחד מהם יש כוונה יתרה
להאמין ולבטוח שטובתי תמיד היא לנגד עיניו.
ללמוד להיות למולו גם כשחוששת, מבולבלת,
דומעת או כאוס מבורדק ולדעת שזה בסדר,
הוא יתפוס, ינחה ויוביל אותי לשקט שבתוכי.
ללמוד להביע, לבקש, לדבר אותי.
להבין שהפחדים והמגננות שמתגנבים לפעמים בי
הם לא שייכים לכאן ואיתו אני הכי מוגנת שאפשר.
לראות כיצד הוא קורא את התהיות שבי
ומושיט את ידו, מסביר לי, שותל את זרעיו בי
ואני בוהה בו בשקיקה, גומעת כל מילה
נותנת לה להחקק בי כתלמידה שקדנית.
הוא השחר החדש שכה רציתי וקיוויתי,
אדוני, המאסטר שלי, יוצרי
בורא את מאורות האש שבי
שמשיבים אותי לבראשית.