הגעתי אליו פצועה, מדממת
כשאיני עוד יודעת כיצד לחזור לעצמי,
הכל היה יותר מדי, יותר מדי ויתורים,
יותר מדי ניסיון לרצות, להיות,
לתת, להצליח, עד שכבר לא הייתי אני.
והוא אימץ אותי לקרבו, קרצף
את קרביי, עד שכל מה שבי
היה שקוף למולו כמים נובעים.
והוא הובילני לפי דרכו, משנתו
מחזיר אותי לכפי שהכירני מימים ימימה.
והוא היה לי למקדשי, לחמצן שאני נושמת,
כל מה שבי פעם לפי הקצב שלו.
מעולם לא ידעתי להיות ככה
או שזה טמון בי שהרצון והכמיהה
פשוט מכאיבים מתוך הצורך להיות לו.
הייתי יצירת המופת שלו, האחת למיליון
כפי שהוא נהג לומר לי
והוא בנה לי יקום שהוא רק לנו
מוגן עבורי מהחוץ שכל שאדע
זה אותו והלכותיו, חלקת מבטחי.
רצה הגורל והוא נתלש מהיקום שלנו
ופקדתי את מזבחו יומם וליל
המתנתי לשובו כגורה נאמנה,
כל תא שבי זעק לו ועבורו
עד שהבנתי שמסעותיו ארוכים
והאבנים שעל כתפיו כבדים מנשוא
עד שאינו מרגיש עוד כבורא יקומי
אלא כאחד האדם שכורע תחת הנטל.
נכנסתי אל הצללים שביקום שלנו
עד שנפלטתי מתוכו מבינה
שזו הדרך להתמסר לצרכיו
וזו הדרך להציל את נשמתי
שכבר לא יכלה לזעוק עוד.
זו הסיבה מדוע התחלתי את המסע החדש הזה,
כי הבנתי שיש בי דברים שטרם הכרתי,
שרוצה ללמוד אותי בהם,
שכל מה שהעזתי לחלום מבראשית
יכולים להתקיים, בהתקיים האדם הנכון
ושיש בי עדיין את המקומות הללו.