Transcand

באמת שקשה במרום גילי (טוב לא כזו זקנה) ונסיוני

לטלטל, לזעזע עברתי, עמדתי, הייתי 

בבשורות הכי קשות, בחוויות לא קלות

ולמרות שיש לי נטייה להיות כאוס מאורגן

בסופו של יום אני אי של יציבות 

בעולם מבורדק, קשוח וקשה להפחיד אותי.

לחמתי כמעט בכל דבר אפשרי,

עמדתי בסופות הכי גדולות

שהיקום יכול להציב אותי בהם

ושרדתי, כמה שריטות בברכיים

להעיף את האבק וממשיכים הלאה.

איך אדם חכם אמר לעצור זו לא אופציה,

ללכת אחורה זו לא אופציה רק קדימה.

לא קל להיות עם שכמותי,

ההסתכלות שלי אחרת,

ההבנה שלי אחרת

היכולת לראות כל מצב נתון

מכמה זויות ולשקלל סיטואציה

ולנסות לייצר את האופצייה הטובה ביותר.

כחברה אני זו שתרצו לצידכם כשהדברים

מסתבכים ונהיים "מלוכלכים",

כבת זוג אני זו שלא תרתע ממה שתגיש

כנשלטת אני חריגה בגלל כל אלו 

כי אני יכולה לראות אתכם, דרככם

ולהיות למפלט ולהכיל כמעט הכל

מעטים יכלו להכיל זאת, 

אלו שיכלו זכו לעולם שלם

ולמי שיכלה להיות כל שירצו מאשת סוד,

למי שתיתן עצה טובה כמעט בכל תחום

למי שיכולה להרכיב אותם 

כשלהם קשה והם נשברים

ומנגד שמקומם לעולם לא יעורער למולי.

אבל זו אני לוחמת....

בשדות הירוקים והפרחים שפורחים

בין הואדי להר לנחל ששוצף

בין השמיים לתהום 

בארץ לעולם לא שם אני נמצאת.

אישה-ילדה- גורה שמסרבת לאבד

את המקום שעדיין מאמין, 

יתכן ואפילו עדיין קצת תמים.

נמצאת בידיים פרושות, בלב חפץ 

ובנשמה יתרה שרוצה רק לתת, להתמסר.

להיות לכמה רגעים, שעות, ימים 

בארץ לעולם לא שלי בין כל האלמנטים

אני בפשטותי, בטהרותי, בניקיון כפיים

על ברכיי ופשוט להיות, לתת ולהתמסר

כפי שרק אני יודעת שיכולה 

להיות לעולם, למפלט, לכותל, לכלי מכיל

לכל אשר בתוכך, להביא אותך בין שעריי,

בין השדות, לפרחים, לנחל, לשמיים והתהום

לאפשר לך להיות בדיוק כפי שאני

כשאני ניצבת למולך, מהמקום שלך, בנטו שלך.

לאסוף את הוויתך לתוכי, לגופי, לנשמתי

ולחבר את השריטות, המכאובים 

לתווים, למנגינה שתבקע מגרוני

ותשחרר אותך לחופשי מכבלייך

שתחבר אותך מחדש

ותהפוך אותך לאחד איתי

והרגע הזה יגלם את כל מהותי

כנשלטת למולך, לרגלייך

כי מצאת את מפלטך בהתמסרותי.

במרוץ החיים עם תפקיד דורשני,

יורש עצר עם צרכים ודרישות,

אמא אלצהיימרית, משפחה, 

חברים נדמה לפעמים שזה 

אגואיסטי לרצות לעצמי 

את מקומי כנשלטת.

תמיד זה נדמה שכל מי שהיה למולי

חשב שזה פשוט לי להיות,

שיצירת הזמינות שלי די מובנת מאליו,

להגיע אחרי שכל כוחותיי מוצו

ועדיין להתמסר, לאפשר, להכיל 

כשהאמת רחוקה מכך.

אני נמצאת, אני מפנה, אני עושה

כי מה שנסיון חיים שלמים לימד אותי

זה שאם לא אתאמץ ליצור זאת

זה פשוט לא יתקיים.

מרוץ החיים סוחף אותנו דרכו

ואם לא אדרוש את שלי.

שלי פשוט לא יהיה.

אחד הדברים שלמדתי מאלו 

שעזבו את קיומם בזרועותיי

הוא שהחיים חולפים ולנו יש נטייה לומר

מתישהו נמצא זמן לעצמנו 

העצוב הוא שלרוב אם לא נעשה מאמץ

למצוא אותו החיים ישיגו אותנו.

אז אני אולי אגואיסטית בכך

שאני מפלסת זמן ומרחב

כדי שיהיה מעט ממנו גם עבורי

אבל הדבר הכי נורא מבחינתי

הוא החרטה של מה אם הייתי....

ואם יש דבר אחד שאאחל לכל אחד

והוא תזכרו שבסופו של יום שולט/ת, 

נשלט/ת וכל מה שבין לבין כולנו כלי מכיל

וכמו כל כלי יש גבול לכמה ניתן להכיל 

עד שניהיה מוצפים אז תעניקו לעצמכם

את אחת המתנות היקרות מכל והיא 

הזמן קצת לעצמכם, למה שעושה לכם טוב

רק כך תוכלו להמשיך להכיל 

לא אבקש הרבה לעצמי 

לא זהו מקומי, לא מניירות של

אגו, צומי והוכחות עד כמה

רק את הדברים הפשוטים,

הקטנים האלו שלרוב לא נספרים

נוכחות, חיבוק שעוטף, ליטוף,

אולי איזה ספנק או סימון 

שיחממו את עורי.

לא תמיד צריך איזה סשן מרעיש

לפעמים כל רצונה של נשלטת

הוא שיזכרו שהיא בת אדם

ושיראו אותה ואת צרכיה 

ושבבסיס של הכל, כל מה שכולנו

צריכים זו את הפינה שלנו, להרגיש

מוגנים, חשובים ושרואים אותנו.

סיגלתי לי מקומות של שלווה ושקט

רכשתי יכולות התבוננות על הסביבה ועליי

למדתי לפרוח במקומות שאחרים נמקים בהם

ותמיד להמשיך לטפס גם כשנדמה

שהאדמה הינה חול טובעני.

הייתי עשרות דמויות להרבה אנשים

אך מעולם לא הייתי רק אני.

ועם הזמן, החוויות, האנשים, הפצעים 

למציאות שנראית דרך קלידוסקופ 

בראי של אחרים, מקומות ומצבים

למדתי להפוך זויות שבורות לישרות

ואת הקלידוסקופ למשקפת.

לאפשר לעצמי לנסות להיות אני

ולצאת למסע עם משקפת

להשיל את הכל ולתת לי 

הזדמנות פשוט להיות.

וכך החל מסע חזרה לעצמי

אחרי 14 שנה להיות של

במהלכו נפתחתי מחדש לעולם המנטאל,

הכרתי סוגים שונים של שולטים

שבעיקר דיברו הרבה אבל 

לדבר זה קל הלבצע זה הקשה

כנראה שהייתי צריכה קצת ללמוד

שיעורים נוספים על עצמי בעיקר.

למדתי לסלוח לעצמי, למדתי להרגיש,

מצאתי את המיניות שלי חזרה

ואת הרצון להיות כאן בעולמנו.

שנתיים וחצי של להחזיר אותי לי

ולדעת שאם אני חוזרת לכאן

אני חוזרת למסע אחר, אותנטי יותר,

מדוייק יותר לי ועבורי.

בזכות כל אלו הגעתי לאדוני,

שולט מזן אחר ואילולא המסע שלי

לא הייתי יודעת להעריך את דרכו ומידותיו,

נפתחת, למדה ומתפתחת להיות אני

למולו ולמולי.

לא עבר זמן רב במחוזותינו, חודשים ספורים

ושוייכתי למי שלימים הפך להיות אביו

של יורש העצר, 14 שנים שהחלו באהבה 

ותשוקה מטורפים, בהם הייתי הכי שלו,

סשנים שהתנהלו על גבי ימים ולילות רצופים,

בהם הוא ניסה לדחוף את היכולות שלי

ואני ניסיתי לאתגר את הסיבולת שלו.

הוא ידע את המקומות הכי קשים שלי

לילות של יבבות משינה בהם משך אותי

אליו משינה ועטף, לימים בהם הייתי מתכנסת 

כדי למצוא את הנשימה שבי.

הוא גם נתן מקום לילדה שבי שגיליתי

והיא לימדה אותו קצת רוח שטות.

ידענו עליות ומורדות לא פשוטים

התגברנו על משברים ותמיד בחרנו

גם כשהיה קשה להיות, הסערות שלנו

היו הוריקנים והרוגע שלנו היה קשת בענן.

הוא העניק לי את המתנה הכי גדולה

את הבן שלנו, שהגיע בדרך נס.

14 שנה עברו והמסע המשותף שלנו

באופן הזה תם, נותרנו עם יורש העצר, חברות,

איכפתיות וכבוד.

והתחתנתי והתמסרתי לוניל

במחשבה שלא אשרוד עוד מערכה

כפי שההיא היתה במיוחד שזה כל שידעתי

על מהו בדס"מ ומשפט שאמר כל פעם שחטא

לתפקידו ומעמדו שהדהד 

יש בך משהו, מעצם היותך

שמוציא את השדים מבן אדם,

שנים חלפו ועימה תמה מערכת יחסים

מדהימה שלימדה אותי מה זה להיות

נאהבת וטיפלה בפצעים וצלקות.

גם זו לא שרדה לא מהיעדר אהבה 

אלא ממהמורות החיים והשחיקה

נותרה חברות וכבוד.

בשלב הזה כבר הבנתי שאני אחרת,

שיש בי צדדים שאני חייבת לתת להם

ביטוי, חופש ומקום והגיע הזמן

להפסיק להתחבא ולחשוש 

כך הגעתי ברשמית לעולמנו בפעם הראשונה

והתחלתי ללמוד את ההבדלים

בין שהיה לבין מה שנהוג בעולמנו

וכך החל המסע הראשון שלי....

הכרתי אותו ילדה והוא צפה בי גדלה 

עד שהתקרבתי לגיל המותרות

כשהתחיל לפזר הצהרות, את תיהיי לי

חייכתי, צחקתי לא הבנתי את המה והלאן

הייתי בטוחה שהוא מקניט בעיקר

פער גילאים עצום, שנינו פירות אסורים

לרגע לא האמנתי שכך יהיה 

עד שהגיע הרגע וכמו שסינדרלה בחצות

הפכה לדלעת אני בחצות ליומי החוקי

הפכתי לרכושו מבלי להבין דבר

לא את שקרה, לא את שיקרה ולא את המשמעות.

הוא לימד אותי במה שהיום אני מכנה

בית הספר לכל מה שלא אבל בזמנו

אלו היו מדרשי קודשו ואני נשבתי.

הוא לימד אותי להיות בחורה, להיות אישה,

להיות האישה לצידו במיוחד לאור מעמדו

ולהיות הנשלטת המתמסרת והטוטאלית עבורו.

לא ידעתי דבר, גם לא ידעתי שזה בדס"מ

ידעתי דבר אחד שמצאתי מענה.

הוא אהב אותי אהבה מטורפת 

אך יותר מכל אהב שכבש ושאני רכושו.

הוא לימד אותי את היפה והמכוער בעולמנו

הפך אותי למחושלת מכל, לקרח, לעמידה,

הפך אותי ללוליטה שלו, ילדה-אישה-גורה

שמציג כבובה שהלביש, תכשט ולימד כיצד 

נוהגים בעולמות שלו.

מנגד לימד אותי שאסור: אסור לבטא, לבקש, לכאוב, גבולות.

כפי שאהב, עטף והגן כך היו עונשיו אכזריים,

קשים, שוללי אנושיות.

טירוף מוחלט, בתום הקשר לקחו לי שנים

להחלים, להבין, להפריד בין מה שהיה

לבין מהו בדס"מ נכון.

אין בי כעס או חרטה על דבר ולאורך השנים

כשהייתי זקוקה לדבר מה שרק הוא יכל

הוא תמיד היה שם, מעריכה את הטוב והרע

ואתמול כשהייתי בהופעה היה את השיר

שהקדיש לי ואיתו היה מפייס, רגע של נוסטלגיה

אחרי מחשבות, מאנץ, הופעה שהפיחה בי נוסטלגיה הבנתי משהו שכך דעתי חככה בה מעת לעת והוא כמה אני רוצה לחשוף כאן את המקומות מהם באתי ואולי ממבט אחר של היום אז אתמול הבנתי שאומנם אני במסע חדש נקי אך דע מאין באת ....

אז לאור הנוסטלגיה מאתמול....