לפני חודש. יום רביעי, 8 באפריל 2026 בשעה 10:02
כנשלטת את לפעמים מוצאת את עצמך
חושפת את רזי נשמתך, את הפגיעות, את הפצעים.
ואת מאמינה וסומכת באמת ובתמים
שכל אלו לעולם לא ישומשו נגדך.
בחלק ממסעותיי אצל כזה או אחר
למדתי שלפעמים במקומות בהם את הכי חשה
שסודותייך שמורים ומוגנים וכך גם את
אלו המקומות שמבלי שתשימי לב לפתע
צפונות נפשך מסובבים כנגדך ומשמשים
כדי להפוך אותך לכנועה יותר, ממושמעת יותר
אך בפועל את חוששת יותר, מעורערת יותר.
אך את כבר שם ליבך, נפשך וגופך בידיו
ואת משוכנעת שהכל נעשה לטובתך ולמענך
אז את תכילי את זה, תפנימי כי בסוף את תראי
שתהפכי להיות טובה יותר עבורך ולמענו.
אך כשהחגיגה נגמרת, כיבוי אורות
את נותרת לבדך, לא מבינה מדוע
כל הדברים שפתרת והיית בטוחה שכבר אינם
חוזרים ביתר שאת, זועקים את זעקתם
ואת צריכה שוב לרפא את אותם הפצעים הישנים
בתוספת לאלו החדשים.
שנים הייתי בטוחה שזה בסדר, שזה לגיטימי
לשבור ולנתץ אותך, להשתמש במקומות הכואבים
לאלף אותך בטענה שלמעשה כך תחלימי
ותיהיי טובה יותר עבורם ולמענם.
אני כותבת שורות אלו לא כתלונה
ולא ממקום של כעס או חרטה
כל מי שהייתי מולו הייתי בידיעה מלאה
ולמדתי ממנו המון לטוב ולרע ובזכות זה
אני כאן, מדוייקת יותר.
אלא פשוט שתדעו נשלטות יקרות
אם אי פעם הייתן במקום דומה
או אם אתן כרגע נמצאות במקום שדומה
תדעו שיש גם דרך אחרת, שלא דורשת שבירה וניתוץ
שלא יקחו את רזייכן וישתמשו בהן נגדכן.
אני לומדת זאת בעצמי כיום
בכל יום שעובר שיש דרך אחרת
שבונה בלי לשבור, שבחרה בי
על כל צדדי החיוביים יותר והפחות
שרואה את המקומות החלשים ומחזק אותם בי.
התברכתי באדוני ובדרכו
ומקווה שאם מילותיי ימצאו את דרכן
למישהי שעוברת משהו מזה
שהם יחזקו אותה ושתדע שאפשר גם אחרת.
