Transcand

ולפעמים בא לזעוק תעצרו את העיר 

אני רוצה לרדת....

באמת שב 43 שנותיי ראיתי, הייתי,

חוויתי לטוב ולרע הרבה משהרבה הספיקו

ואולי הגיע הזמן במקום התעלות מופלאה

לחפש פרישה שקטה כמו אצל האסקימוסים

שעולים על קרחון אל עבר הלא נודע

מותירים את מקומם לאלו שעוד זקוקים

והופכים לערפילים שבאופק.

אני מפלרטטת מעת לעת עם המחשבה להיעלם

סביבתי כבר לא שעונה עליי 

המשפחה כבר לכל אחד יש את שלו

ואמא שלי זה רק עניין של זמן עד שאהיה

חור שחור בזכרונה.

אך למרות כל אלו ועם כמה שחלק ממני

כל כך היה רוצה אני מאלה שפרישה

לא באה בחשבון ועל כן, כל שיש בידי לעשות

הוא ליישר את הגב, לסדר את התלתלים,

למרוח איליינר ואיזה שפתון, להדביק לעצמי

חיוך על השפתיים ולחזור להיות לוחמת 

או לפחות מה שכולם רוצים לראות.

דווקא אירועי ההווה מביאים אותי לחשוב

על שהיה....

14 שנה של חיבור לא מובן מבטן

הייתי אסורה לו והוא לי 

אך תמיד שמר ממרחק

שיחות גנובות מדי פעם

מפגשים חברתיים שתמיד

גרמו לי להשפיל את מבטי למולו

עד שהגיע הרגע שהיינו מותרים

ונדמה היה שהיקום וכל מה שבו ובי

התכנס לרגע הזה לאותו שיח

שהפך לשנה שכל תא בי הפך לשלו

עברתי מסע של להקיא מקרבי את

הפצעים, הצלקות ואת כל מה שהחנקתי

הוא החזיר אותי לי, למה שהייתי 

ביום שהכרנו לראשונה.

הוא לימד אותי לבטא אותי על כל צדדי

למדתי התמסרות, טוטאליות וכניעות

לצד להיבנות וללמוד שאין סתירה

בין להיות האישה החזקה למי שאני למולו

והוא יצר בי את המונה ליזה שלו.

ועל אף איך שהדברים נחתמו 

והבחירה שמהמורות החיים ינצחו

תמיד אהיה אסירת תודה 

על כל מה שהעניק לי ולימד

כי אלו הכלים שהפכו אותי

למי שאני היום וגרמו לי לפצוח

במסע הזה ולהפתח לבדס"מ שוב.

לאור השנה האחרונה

לאור כל מה שלמדתי עליי

במסע שלי הזה מתוך התבוננות

אל עצמי, על עצמי ועל כל מי שהיה

חלק במסע הזה גם אם היה זה

שיח חולף כזה או אחר

וכמו בכל מסע/מחקר יוצאים לדרך

עם הנחות יסוד מסויימות 

שבודקים אותן, מחדדים אותן ומתאימים אותן

לפי התוצאות בשטח 

ואני חייבת לומר שיתכן ולפחות 

אחת מהנחות היסוד שלי נדרשת 

לדיוק, מחשבה מחדש, התאמה.

אני חושבת שלצאת למסע הזה

ממקום ששאף לבטל את שהייתי

יתכן ולא בהכרח היה הדבר הנכון

עם כמה שקסמה  לי המחשבה 

להיות במקום נקי, טהור ותמים 

טבולה ראסה, הדבר גם אומר

להיות ללא הגנות או מגננות 

ובעולם של היום זה שווה ערך

להיות כרית לסיכות.

אני חושבת שכמו כל תבשיל

שמנסים לשדרג יתכן שהנכון היה

לקחת קצת ממתכון הבסיס 

ולהוסיף לו טעמים אחרים

ולא לשנות את הכל מנקודת האפס.

אני עדיין בוחנת את המחשבה החדשה

לכיול הפרמטרים שלי למסע

הרהורים של תחילת שבוע 

מתוך הרצון לדייק אותי ולהביא אותי

למקום הנכון ביותר והטוב ביותר עבורי.

היה מהנה, היה מצחיק, 

הרבה זמן לא היה לי סופש שכזה

לבחור להיות אני של העיר

נטו של העיר עם השמלות, המחשוף

המגף/העקבים, האיפור המתוקתק, 

להשאיר את הכל בגובה פני הים

שדבר לא נוגע או מחלחל 

שטחיות פר אקסלנס, המחמאות

מההוא, מההיא ומההם,

חיבוקים מזוייפים שמסתירים אינטרס 

אם זה בשביל הקשרים, המוניטין

או דברים אחרים שחושבים שישיגו

זה בסדר ככה זה עובד.

יש בזה את הקסם, קצת שכרות 

של אגו ואת היכולת לשכוח לכמה שעות

מכל מה שנמצא על כתפיי ופשוט להיות

הדמות הזו שהם חושבים שמייצגת

את כל מי שאני.

בחזור עצרתי בים, אין כמו הים 

לחזור לעצמי, לכולי כמה נשימות

לעכל, להתחבר חזרה אליי

לחזור אל הרכב, להתניע

ולשוב לבית , אל הפינה 

לפעמים זה קצת יוצר חשש

כי זה לחזור ל 4 קירות

ללבד, לשקט שאני אוהבת

אך לפעמים גם הוא קצת מאיים

לנשום עמוק ולהאמין 

שלא משנה מה אני אהיה בסדר

ולו רק כי אין לי אפשרות אחרת.

שבוע חדש בפתח, עוד שבוע עמוס

מילאתי מצברים מאחלת לכם ולי

שהשבוע הזה יביא עימו בשורות טובות,

בשורות מקלות ויותר מכל את המדוייק

ביותר עבורנו.

משבוע קדחני בו הבנתי עד כמה

הפרוייקט החדש יכול להיות תובעני,

לילות במיעוט שינה, החלמה מחולי,

לסופ"ש מטורף לא פחות 

לנחות במרכז בשעת ערב מאוחרת

התייפייפות וקפיצה לפאב הקבוע 

להתחלה של חגיגות יום הולדת

של חבר יקר, סבב שלומים,

חיבוקים וחיוכים, אלכוהול שלא

ישב טוב אחרי שבועים של 16/8 

ושבוע שנע בין ימים של 20/4 

ו 24. 

לחזור ב 4 וב 9 וחצי להתעורר

ולהתארגן לסבב ביוטי שכלל 

תספורת ומני פדי והופ 

לפאב הקבוע של שישי בצהריים

עם יורש העצר (כן מותר להביא ילדים 

אבל רק בשישי צהריים), סבב ללוק החדש

חפלת קבלת שבת, קצת ריקודים,

פתיחת שולחן עם חברים.

מקלחת, שנ"צ ובקרוב 

חגיגות יום ההולדת של אותו האיש

שרמת הקידמה שלו היא של בן אדם

שהדינוזאורים היו חיות המחמד שלו ;)

ולצורך זה הוחלט לאתגרו וכן קצת

בידור לנוכחים והוא ילקח למסיבה קצת אחרת

(לא של הקהילה) האם יעבור בשלום?

נקווה שכן מה שבטוח הוא

שאני הולכת לצחוק מלא.

שיהיה סופ"ש מקסים, תיהיו טובים

ואל תעשו משהו שאני לא הייתי עושה

או ש.....

באמת שקשה במרום גילי (טוב לא כזו זקנה) ונסיוני

לטלטל, לזעזע עברתי, עמדתי, הייתי 

בבשורות הכי קשות, בחוויות לא קלות

ולמרות שיש לי נטייה להיות כאוס מאורגן

בסופו של יום אני אי של יציבות 

בעולם מבורדק, קשוח וקשה להפחיד אותי.

לחמתי כמעט בכל דבר אפשרי,

עמדתי בסופות הכי גדולות

שהיקום יכול להציב אותי בהם

ושרדתי, כמה שריטות בברכיים

להעיף את האבק וממשיכים הלאה.

איך אדם חכם אמר לעצור זו לא אופציה,

ללכת אחורה זו לא אופציה רק קדימה.

לא קל להיות עם שכמותי,

ההסתכלות שלי אחרת,

ההבנה שלי אחרת

היכולת לראות כל מצב נתון

מכמה זויות ולשקלל סיטואציה

ולנסות לייצר את האופצייה הטובה ביותר.

כחברה אני זו שתרצו לצידכם כשהדברים

מסתבכים ונהיים "מלוכלכים",

כבת זוג אני זו שלא תרתע ממה שתגיש

כנשלטת אני חריגה בגלל כל אלו 

כי אני יכולה לראות אתכם, דרככם

ולהיות למפלט ולהכיל כמעט הכל

מעטים יכלו להכיל זאת, 

אלו שיכלו זכו לעולם שלם

ולמי שיכלה להיות כל שירצו מאשת סוד,

למי שתיתן עצה טובה כמעט בכל תחום

למי שיכולה להרכיב אותם 

כשלהם קשה והם נשברים

ומנגד שמקומם לעולם לא יעורער למולי.

אבל זו אני לוחמת....

בשדות הירוקים והפרחים שפורחים

בין הואדי להר לנחל ששוצף

בין השמיים לתהום 

בארץ לעולם לא שם אני נמצאת.

אישה-ילדה- גורה שמסרבת לאבד

את המקום שעדיין מאמין, 

יתכן ואפילו עדיין קצת תמים.

נמצאת בידיים פרושות, בלב חפץ 

ובנשמה יתרה שרוצה רק לתת, להתמסר.

להיות לכמה רגעים, שעות, ימים 

בארץ לעולם לא שלי בין כל האלמנטים

אני בפשטותי, בטהרותי, בניקיון כפיים

על ברכיי ופשוט להיות, לתת ולהתמסר

כפי שרק אני יודעת שיכולה 

להיות לעולם, למפלט, לכותל, לכלי מכיל

לכל אשר בתוכך, להביא אותך בין שעריי,

בין השדות, לפרחים, לנחל, לשמיים והתהום

לאפשר לך להיות בדיוק כפי שאני

כשאני ניצבת למולך, מהמקום שלך, בנטו שלך.

לאסוף את הוויתך לתוכי, לגופי, לנשמתי

ולחבר את השריטות, המכאובים 

לתווים, למנגינה שתבקע מגרוני

ותשחרר אותך לחופשי מכבלייך

שתחבר אותך מחדש

ותהפוך אותך לאחד איתי

והרגע הזה יגלם את כל מהותי

כנשלטת למולך, לרגלייך

כי מצאת את מפלטך בהתמסרותי.

במרוץ החיים עם תפקיד דורשני,

יורש עצר עם צרכים ודרישות,

אמא אלצהיימרית, משפחה, 

חברים נדמה לפעמים שזה 

אגואיסטי לרצות לעצמי 

את מקומי כנשלטת.

תמיד זה נדמה שכל מי שהיה למולי

חשב שזה פשוט לי להיות,

שיצירת הזמינות שלי די מובנת מאליו,

להגיע אחרי שכל כוחותיי מוצו

ועדיין להתמסר, לאפשר, להכיל 

כשהאמת רחוקה מכך.

אני נמצאת, אני מפנה, אני עושה

כי מה שנסיון חיים שלמים לימד אותי

זה שאם לא אתאמץ ליצור זאת

זה פשוט לא יתקיים.

מרוץ החיים סוחף אותנו דרכו

ואם לא אדרוש את שלי.

שלי פשוט לא יהיה.

אחד הדברים שלמדתי מאלו 

שעזבו את קיומם בזרועותיי

הוא שהחיים חולפים ולנו יש נטייה לומר

מתישהו נמצא זמן לעצמנו 

העצוב הוא שלרוב אם לא נעשה מאמץ

למצוא אותו החיים ישיגו אותנו.

אז אני אולי אגואיסטית בכך

שאני מפלסת זמן ומרחב

כדי שיהיה מעט ממנו גם עבורי

אבל הדבר הכי נורא מבחינתי

הוא החרטה של מה אם הייתי....

ואם יש דבר אחד שאאחל לכל אחד

והוא תזכרו שבסופו של יום שולט/ת, 

נשלט/ת וכל מה שבין לבין כולנו כלי מכיל

וכמו כל כלי יש גבול לכמה ניתן להכיל 

עד שניהיה מוצפים אז תעניקו לעצמכם

את אחת המתנות היקרות מכל והיא 

הזמן קצת לעצמכם, למה שעושה לכם טוב

רק כך תוכלו להמשיך להכיל 

לא אבקש הרבה לעצמי 

לא זהו מקומי, לא מניירות של

אגו, צומי והוכחות עד כמה

רק את הדברים הפשוטים,

הקטנים האלו שלרוב לא נספרים

נוכחות, חיבוק שעוטף, ליטוף,

אולי איזה ספנק או סימון 

שיחממו את עורי.

לא תמיד צריך איזה סשן מרעיש

לפעמים כל רצונה של נשלטת

הוא שיזכרו שהיא בת אדם

ושיראו אותה ואת צרכיה 

ושבבסיס של הכל, כל מה שכולנו

צריכים זו את הפינה שלנו, להרגיש

מוגנים, חשובים ושרואים אותנו.

סיגלתי לי מקומות של שלווה ושקט

רכשתי יכולות התבוננות על הסביבה ועליי

למדתי לפרוח במקומות שאחרים נמקים בהם

ותמיד להמשיך לטפס גם כשנדמה

שהאדמה הינה חול טובעני.

הייתי עשרות דמויות להרבה אנשים

אך מעולם לא הייתי רק אני.

ועם הזמן, החוויות, האנשים, הפצעים 

למציאות שנראית דרך קלידוסקופ 

בראי של אחרים, מקומות ומצבים

למדתי להפוך זויות שבורות לישרות

ואת הקלידוסקופ למשקפת.

לאפשר לעצמי לנסות להיות אני

ולצאת למסע עם משקפת

להשיל את הכל ולתת לי 

הזדמנות פשוט להיות.