במרוץ החיים עם תפקיד דורשני,
יורש עצר עם צרכים ודרישות,
אמא אלצהיימרית, משפחה,
חברים נדמה לפעמים שזה
אגואיסטי לרצות לעצמי
את מקומי כנשלטת.
תמיד זה נדמה שכל מי שהיה למולי
חשב שזה פשוט לי להיות,
שיצירת הזמינות שלי די מובנת מאליו,
להגיע אחרי שכל כוחותיי מוצו
ועדיין להתמסר, לאפשר, להכיל
כשהאמת רחוקה מכך.
אני נמצאת, אני מפנה, אני עושה
כי מה שנסיון חיים שלמים לימד אותי
זה שאם לא אתאמץ ליצור זאת
זה פשוט לא יתקיים.
מרוץ החיים סוחף אותנו דרכו
ואם לא אדרוש את שלי.
שלי פשוט לא יהיה.
אחד הדברים שלמדתי מאלו
שעזבו את קיומם בזרועותיי
הוא שהחיים חולפים ולנו יש נטייה לומר
מתישהו נמצא זמן לעצמנו
העצוב הוא שלרוב אם לא נעשה מאמץ
למצוא אותו החיים ישיגו אותנו.
אז אני אולי אגואיסטית בכך
שאני מפלסת זמן ומרחב
כדי שיהיה מעט ממנו גם עבורי
אבל הדבר הכי נורא מבחינתי
הוא החרטה של מה אם הייתי....
ואם יש דבר אחד שאאחל לכל אחד
והוא תזכרו שבסופו של יום שולט/ת,
נשלט/ת וכל מה שבין לבין כולנו כלי מכיל
וכמו כל כלי יש גבול לכמה ניתן להכיל
עד שניהיה מוצפים אז תעניקו לעצמכם
את אחת המתנות היקרות מכל והיא
הזמן קצת לעצמכם, למה שעושה לכם טוב
רק כך תוכלו להמשיך להכיל