בחסות החולי שפקד אותי, שלל הקולדקסים,
טיפות אף, משאפים ומניות של לילי שאני בטוחה
שממריאים בזכותי, נעה בין הכאן ללא כאן,
בין ערות לשינה בין הקודש לחול.
ודווקא בזמנים כגון אלו, הנדירים
שמצליחים להשבית אותי המוח נודד
לשלל מחשבות, זכרונות וחוויות
ובשלב בו הזמן נדמה שעומד מלכת
אני מוצאת את עצמי נעה
בין הקודש בו אני נמצאת לחול בו הייתי
בין מה שהיה והביאני עד הלום
לבין הכרת הטוב שאני שוכנת בו כיום.
בין המקומות שגרמו לקולי לנדום
ולתשוקותיי ומשאלות ליבי להקבר
תחת צלקות, דם ודמעות של קרח
לבין המקומות בהם אני למדה
להשמיע את קולי ולאפשר לתשוקותיי
ומשאלות ליבי להתגלות לאוויר העולם.
לומדת להבחין בין שהיה לבין הקיים
ובזכות זה לאפשר לי להיות כפי שרציתי
המסע הזה שצעדתי היה מסע כבד מנשוא
אך אינני מתחרטת על רגע אחד מתוכו
כי אלו הובילני לשהות בשכינת אדוני
להשימני בידיו ולהתעטף בו
ולאפשר לי להראות לו אותי
בפשוט, בנקי, בענווה
ולהעריך את הקודש שבו
ואת כל מה שמעניק הוא לי.