ואחרי ככלות הכל אני מוצאת אותי תוהה
מה אם, תהיות של שוטים אך
כמו בכל מחזה טוב במערכה האחרונה
מתברר שהשוטה תמיד ראה את הכל.
מה אם הייתי אחרת, מה אם הייתי נשארת
עם כל הכסויות, עם הקרח שהגן על
על רזי נשמתי וגופי.
מה אם הייתי נשארת אותה אחת
נסיכת הדרקונים, בלתי שבירה, עמידה
פשוט שם, קיימת במרחב.
האם הדברים היו יותר פשוטים וקלים?
האם זה היה מספק אותי?
האם הייתי חוזרת לסבב נוסף?
מה כל כך שרוט בי שאחרי הכל במקום
לברוח למחוזות הוניל מצאתי את עצמי
כאן שוב ועוד בתהליכים עמוקים
כמה מזוכיזם יכול להיות בבן אדם אחד
שאחרי שאיחה את הכל הוא מוכן
לתלוש הכל ולהשאר פעור וחשוף.
ובסופו של יום ותהליך בלילות של הלבד
כשהכל עולה וצף אלו המילים שיתארו
זאת טוב יותר משאוכל:
When I'm down and feelin' blue,
I close my eyes so I can be with you.
Oh, baby be strong for me;
Baby belong to me.
Help me through.
Help me need you