יש מן דבר כזה שנקרא "מדד האור" - כמה אור יש לנו בעיניים כשאנחנו עושים משהו, חווים משהו, או פשוט מעצם הוויותנו ברגע נתון.
חלקים רבים של היום, ולפעמים חיים שלמים אנחנו עוברים בלעשות את מה שצריך, סוחבים על עצמנ ו משא של עול, מחכים לגמור את יום העבודה, את השבוע, את החודש, ואת השנה.
מחכים לחופש, להוא/היא שיגיעו , לטלפון מאריאלה, לנס מהשמיים... התרגלנ ו שקשה זה מצב נתון ושזה מה יש.
פעם בכמה זמן מגיע ארוע [לרוב חיצוני] שמכניס לנו אור לעיניים ולחיים, וגם אז הרבה פעמים אנחנ ו עסוקים במה יהיה כשזה ייגמר, מכניסים לתוך הרגע הזה את הדאגות מהעתיד, את הגעגוע לעבר, את חוסר האמונה שלנו שמצב הוויה כזה יכול להימשך... ובכך בעצם אנחנ ו כבר מוציאים את עצמנ ו מהרגע ובמו ידינו מכבים את האור הפנימי.
האם עצרנ ו לחשוב כמה אנחנ ו באמת אוהבים את מה שאנחנ ו עושים? וכמה אנחנ ו בוחרים לאהוב את העשייה בכל רגע ורגע?, כמה משמעות ותוכן אנחנ ו יוצקים לכל דקה ביום?
כמה אנחנ ו מאפשרים לעצמנ ו להיות בשמחה, בחיוך פנימי וחיצוני, בשלום פנימי, בנתינה, בנדיבות .?
כמה אנחנ ו לוקחים אחריות על האקולוגיה הפנימית, ומבינים שהיא לא תלוייה בשום דבר חיצוני, אלא אך ורק בבחירה פנימית?
ואולי הכי חשוב כמה אנחנ ו מבינים שבכל רגע נתון אנחנ ו יכולים לבחור ליצור את זה בתוכנ ו, להדליק את האור מבפנים?
יש אנשים כאלה כשפוגשים אותם הם מלמדים אותנ ו מה זה האור הפנימי הזה, כי הוא פשוט קורן מתוכם.
האנשים האלה יכולים להיות אנחנ ו, היום , עכשיו, בכל רגע , כי זה מה שבאנ ו להיות פה.
מעבר לתפקיד בעבודה , צבירת תארים, ממון, הכרה וכו'... באנו להיות אור בכל רגע נתון, בכל דבר שאנחנו עושים, ולו הקטן ביותר.
מוזמנים/ות לבדוק במהלך היום "מה מדד האור" שלנ ו, ואם אנחנ ו מזהים/ות שהוא כבה- ללחוץ על המתג ולהדליק אותו - ככה בפשטות - חג פסח ואביבי שמח .
