קיבלתי הזמנה להפגש.. ביום עמוס..עד הלילה...
ובדרך היו ויכוחים.. היא יודעת - אני סורר... ודעתן.. אבל לפעמים גם טוב שיש לי דיעה...
אחרי אי ודאות - הגעתי... מה לעשות? התגעגעתי! רציתי את החיבוק לשלום, את הנשיקה, את המגע.
זה היה בפאב, רועש, צפוף. עמוס. כמו שת"א יודעת להנפיק, וכמו שתושביה יודעים להנות מזה..
אני לא משם.. והצפיפות הזו מרתיעה קצת.. אבל אחרי רתיעה קלה נכנסתי.. והתיישבתי ושתיתי...
כשהמלכה שלי מעניקה לי את תשומת הלב הכ"כ מיוחדת.. שרק היא יודעת לתת ואני עדיין בהלם שאני זוכה לכבוד..
עד שקמתי ורקדתי ולחשתי לאוזנה "את קוצה שנלך?". אמיץ משהו.. אנחנו גרים בקצוות שונים.
ובספונטניות שלה היא הסכימה... אז היתה קצת נסיעה... זמן של לדבר.. ולהנות מהביחד שלא ממש נמצא בנמצא לאחרונה..
וכשהגענו - זה פשוט היה זה.. כמו שזה תמיד זה...
והחיבור הבלתי אפשרי או בלתי מובן מאליו הזה... שתמיד מרטיב אותך עוד לפניי.. שתמיד מסעיר אותי. ואותך.
ואת יקרה לי ואהובה. כל-כך.
את יודעת אותי טוב כל-כך.. את יודעת כמה אני שלך...
אוהב תמיד
לפני 15 שנים. יום שלישי, 11 במאי 2010 בשעה 16:20