ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

גן עדן פרטי

כל מה שיש לי לומר לך מלכתי...
לפני 9 שנים. שלישי, 11 במאי 2010, בשעה 20:20

קיבלתי הזמנה להפגש.. ביום עמוס..עד הלילה...
ובדרך היו ויכוחים.. היא יודעת - אני סורר... ודעתן.. אבל לפעמים גם טוב שיש לי דיעה...

אחרי אי ודאות - הגעתי... מה לעשות? התגעגעתי! רציתי את החיבוק לשלום, את הנשיקה, את המגע.
זה היה בפאב, רועש, צפוף. עמוס. כמו שת"א יודעת להנפיק, וכמו שתושביה יודעים להנות מזה..
אני לא משם.. והצפיפות הזו מרתיעה קצת.. אבל אחרי רתיעה קלה נכנסתי.. והתיישבתי ושתיתי...
כשהמלכה שלי מעניקה לי את תשומת הלב הכ"כ מיוחדת.. שרק היא יודעת לתת ואני עדיין בהלם שאני זוכה לכבוד..

עד שקמתי ורקדתי ולחשתי לאוזנה "את קוצה שנלך?". אמיץ משהו.. אנחנו גרים בקצוות שונים.
ובספונטניות שלה היא הסכימה... אז היתה קצת נסיעה... זמן של לדבר.. ולהנות מהביחד שלא ממש נמצא בנמצא לאחרונה..

וכשהגענו - זה פשוט היה זה.. כמו שזה תמיד זה...
והחיבור הבלתי אפשרי או בלתי מובן מאליו הזה... שתמיד מרטיב אותך עוד לפניי.. שתמיד מסעיר אותי. ואותך.
ואת יקרה לי ואהובה. כל-כך.

את יודעת אותי טוב כל-כך.. את יודעת כמה אני שלך...
אוהב תמיד
לפני 9 שנים. ראשון, 25 באפריל 2010, בשעה 01:31


הבוקר קיבלתי הודעה: אתה לא מתגעגע לגמור עבורי?
עניתי שתמיד. תמיד מתגעגע. ותמיד שמח לגמור עבורה כשפנוי.

בפעם האחרונה שנפגשנו היא השאירה מזכרת. ביקשתי אישור ללבוש.
אישרה.
התקשרתי.

מגע החוטיני שלה על גופי והסאטן של הבייבי-דול... הריח..הזכיר לי אותה..

המילים שכמו נוגעות במקום הידיים...

התגעגעתי. בטח התגעגעתי.

הכל התייצב ונדרך עבורה. מלכתי.
שומע אותה גומרת פעם. מתארת את הרטיבות תחתיה.. הרטיבות שאמורה להיאסף לתוך פי.
מדמיין את הטעם.. שומע את הקולות.. רוצה להתמסר לה. כמו פעם.

והיא משתהה.. ועוצרת... וממשיכה... ונזהרת.. שלא אגמור. לא לפני שהיא רוצה.
מתחנן. מבקש. ובסוף היא מתרצה. וסופרת. ועוד רגע.וכמעט. ויותר מהר. ולאט.

אהההההההה.... תודה מלכה שלי.. כן, מלכה שלי. תמיד היית. ותמיד תהיי.
רק את.

תודה שלא ויתרת.
לפני 9 שנים. שלישי, 30 במרץ 2010, בשעה 16:30
" class="ng_url">




אתה רחוק,ואין הרבה איך לתקשר...סתם יושבת בין מחשבה למחשבה,חושבת איך אתה מבלה בדרך שלך,מקווה שטוב לך ואתה מאושר עכשיו,חשוב לי שתחייך וכמה שיותר,החיים האלה מלאים תנודות של עליות ומורדות.וחובה עלינו להתמודד לא פחות.

אני מתגעגעת פעמיים ביום לפחות,רוצה שהחג הזה יביא לך התחדשות,ותקווה לדברים טובים שיבואו לך לחיים,אני פה תמיד נשארת,פחות או יותר,למדתי שעליך לא רוצה לוותר,אתה חשוב לי כחלק גדול בחיי,וטוב לי עם ההרגשה הזו,שממלאת אותי,לפעמיים בסוג של עצבות,ולעיתים בסוג של אושר .

אני לא מובן מאליו,זכית בי,בחברותי,הערכתי,ואהבתי הכנה למי שאתה,למרות שיש מצבים שיוצאת מדעתי,אני מודה,הוכחת מעל לכל ספק,כמה יש בך,קודם לעצמך,ומפה רק נשאר לכבד ולתת את הרגש הכי אמיתי.

הבנה,ולדעת שלא הכל תלוי בי או בך,להבין שהחיים יוצרים לפעמים מצב מסובך,מה שלא יהיה,אני נשארת,לטוב או לרע,חברה טובה,מלכה או אישיות קרובה,אני תמיד אשאר,כי הבטחתי לעצמי,


"תמיד אהיה אחרת בשבילך"...ולכן בחרתי בשיר של מירי מסיקה...






נשיקותיי וחג שמח יקירי


לפני 9 שנים. שבת, 27 בפברואר 2010, בשעה 11:36


לא. לא מהימים הטובים לאחרונה.
הרבה בלבול וחוסר ידיעה והרבה דברים שצריך לעשות.
והחלטות שצריך לקבל. ובין לבין גם יש שגרה.
שלא רצוי שתיפגע..
מין ימים שכאלה.. שלא הכל טוב.. אבל רואים את האור
ואני הולך איתו.. אחריו... לעברו...

ואת איתי. אני יודע. במחשבות. ביום-יום. באהבה.
ולא תמיד אני יכול לתת חזרה.
אני קורא אותך. אני שומע. משאירה לי הודעה.
מחממת את הקור שנוצר בי. לא בגללך.
לא קור כלפייך. אבל נוצר בי קור.
ואת באה. משמיעה קול. זורקת מילה.
ואני יודע שאת אמת לאמיתה.
ואני יודע שאני רוצה ואת רוצה.
ולפעמים הסבלנות שלך פוקעת, כאילו רוצה לנער אותי.
אבל אני כבר מנוער. באמת. מנוער כ"כ.
ורק מחפש מקום לשים בו את הראש. בית.
ומחפש רגע שקט מנוחה. כדי שאוכל שם להיות
איתך. כולי.
האם את מוכנה?

בתוך תוכנו שנינו יודעים שזה נועד
ושנועדנו. והבטחנו סבלנות.
ויש לי. ואני זקוק לזמן הזה עכשיו.
שמסדרים דברים שלא היו צפויים.
ואני יודע שאת איתי ולצידי.
רק תני לי יד. ונשתוק לרגע ביחד.
ואת השתיקה הזו תפר זעקת העונג שלך.
כשלשוני תיגע שם. בעוצמה.

לפני 9 שנים. שבת, 20 בפברואר 2010, בשעה 12:13
אמש שוב עדן חזרה,השאירה לך הודעה...

בשעת ערב מאוחרת,ישנונית למדיי,ראיתי הודעה ממך,ואז טלפון,וגניחות של הנאה,ונגעתי בעצמי מודה,זה מטורף יודעת,אבל תמיד הוצאתי איתך צדדים מטורפים ומטריפים,כי תמיד נתת לי את החופש להיות מי שאני.

ואז באה שתיקה ארוכה,וחלום עם חיוך מתוק...זה היית אתה? או סתם הזייה?

מסתבר שאתה,כי את ההודעות אני רואה.....

אממממ זיכרון מתוק,של לחישות שגרמו לי להנאה,שם בחשכה,מתוך חום גופי,עלו להבות תשוקה מקולי...

כן זו שוב אני הפולשת,לוקחת פיקוד..אבל זה לא חדש נכון???
לפני 9 שנים. שבת, 13 בפברואר 2010, בשעה 21:07
קפצתי לבקר את החתול שהיה ואולי עודנו
קפצתי לבקר כי איכפת לי
קפצתי לבקר לא בגלל חוזה שנכתב
באתי כי רציתי לומר שעודני כאן


אני יודעת שכרגע עובר רגעים קשים
שולחת לך רגעים נעימים וחיבוקים שלווים
מחזקת ויודעת שהאור עוד יזרח בך

יודעת שלחתולים יש דרך מאוד יפה
ליפול מכל מקום
ולקום ולתת מבט,של "למי בכלל איכפת"
גם אם כואב ושורף
לא יראו את כאבם וסבלם
ירימו ראשם בגאווה
וימשיכו הלאה בתקווה

מחר הרי יום חדש,תמיד יש לך חברה טובה,שיודעת להקשיב,ואולי לא תמיד אומרת מה שנכון וטוב,אבל משתדלת להיות הכי היא.....מקווה שעוד תלמד להבין ,את מי שהייתי עבורך...

מאחלת לך תמיד בהצלחה...ויום אהבה שמח שקרב ובא..

עדן בלי צנזורה
מלכתך

לפני 9 שנים. רביעי, 3 בפברואר 2010, בשעה 02:41


אחרי תקופה שקטה סוף סוף יצא לדבר
כי הרגש עוד שם ו.. לא.. הוא לא ייגמר..

הבטחתי לך לכתוב.. להקדיש קצת יותר זמן..
הסברתי שהקילור הוא משמעותי.. כי את מלכתי..
תמיד היית.. ותמיד תהיי...
וזה לא קשור להגיון.
זה פשוט קיים.ומרגיש לי נכון.

ומרגיש לי אותך. ומזכיר לי אותך. את מה שהיית.
שהיינו. שעשינו. שרצינו.
ומסתבר שעדיין רוצים. לשון. וכאב. עונג. ותשוקה.
וזה רק במקרה שאת שם.. רחוקה..
כי את תמיד איתי.אצלי. בלב.
ואת יודעת.
אני עדיין, ותמיד, אוהב.


לפני 9 שנים. שלישי, 19 בינואר 2010, בשעה 01:57


אחרי הסערה בא לו השקט.
לא שקט מעיק. לא שתיקה מביכה.
אנחנו כבר מכירים הרבה זמן.
יש חיבור. יש משיכה.
וגם יש דברים שאין.
ולמדנו לדעת שזה בסדר.
תמיד אהיה העבד שלך.
לעולם לא תהיה אחרת.
תודה שאת יודעת תמיד לומר,
גם את מה שקשה לשמוע.
ותודה שאת סומכת ויודעת שאני תמיד אהיה
גם אם לרגע לא נעים.
אני תמיד פה. כמו שאת תמיד פה.
עבד ומלכה?
חברים! לנצח!

אוהב אותך המון עדן שלי
שלך
אנדר

לפני 9 שנים. חמישי, 7 בינואר 2010, בשעה 02:45




לפעמים האמת יוצאת לאור
על מה זה היה בעינינו
מה הייתי עבורה
מה היא חושבת שהיא היתה עבורי

לפעמים האמת יוצאת לאור
ןיש לבן. ולא אפור ולא שחור.

אז היא החליטה שהיא הולכת.לתמיד.
אין מילים. אין לי מה להגיד.
הכל בסוף נשאר בפנים.
כמו תמיד.

לפני 9 שנים. שלישי, 29 בדצמבר 2009, בשעה 00:14


את יום שישי הזה תכננתי כבר הרבה זמן. מאז שידעתי שסוף השבוע הזה יהיה פנוי.
אבל אסור היה לומר לה מילה. כדי לא לנטוע ציפיות שווא. ככל שהתקרב המועד הרגשתי
את הפרפרים האלה בבטן שאמרו לי "הפעם אין מצב שזה מתבטל"..
היא הורתה לי לקנות סרגל מברזל ולכתוב 100 פעם "אני אהיה תלמיד מצטיין".. היא ביקשה
את שניהם עטופים באריזת מתנהץ אמנם ביום שישי לא לומדים, אבל למורה בבית הספר הזה
לא אומרים "לא".

הגיע היום.. הגיע הזמן להפגש. את הדרך גמעתי במהירות.. והמתנתי לה בכניסה למועדון.
היא הגיעה מלווה בנפש התאומה שלה.. את שתיהן כבר זמן רב שלא ראיתי. חיבוק ארוך ארוך
ארוך.. שהיה רק אות להמשך..
האהבה שהרגשתי באותו ערב, תחילה בתחילתו ובהמשך גם לכל האורך, היתה מוכרת ואהובה.
מה שהיה זכרון מתוק, הפך בין ערב למוחשי כל-כך.
נכנסנו למועדון. רקדנו יחד. צחקנו. התחבקנו. נשיקות. צביטות. אפילו המורד שבי יצא קצת.. והיא?
היא סלחה על זה.. פשוט הרגיש הכל נפלא.. :-)
יודע שזרחתי, בשבילי ובשבילה, יודע שהפנים שלי קרנו והשתקפו בפנים שלה.. בהילה שלה..

נסענו למקום משלנו, להעביר את הלילה יחד... אוףףףף כמה חיכינו ליום הזה.. ללילה...
היא הבטיחה להלביש אותי כמו זונה.. ולאפר אותי כמו זונה...
בייבי דול וחוטיני, אודם, פודרה ורימל.. ואני זונה. הזונה שלה.
היא מצליפה - כואב
היא מצמידה אטבים - כואב
סף הכאב שלי נמוך לאחרונה.. מההתרגשות להיות לצידה..
היא מסירה את האטבים ומניחה את ראשי עליה.. אני נשען.. מלקק.. מלטף..
מוצץ את אצבעות רגליה.. יודע כמה היא מתגרה.. ומגורה... שומע... אוהב..
ואז היא מוציאה אותו.. הויברטור.. שהבטיחה להכניס אל הזונה שלה..
היא משמנת היטב.. ומחדירה... ואני נהנית.. מתפתלת.. מתחננת.. גומרת..
ומוודא שגם היא. גומרת. ושוב גומרת. מדממת. וגומרת. ואני אוהב להיות איתה ככה
בסיטואציה הזו...
ונכנסים למיטה. נרדמים מחובקים. בבוקר אני מתעורר ורואה אותה סובבת.. סביבי..
סביב המיטה. מקולחת. מוכנה לזיין אותי.. מוכנה אליי.. שאדאג שהיא תגמור..
וגם אני.. גומרים, מתקלחים, מתארגנים, הולכים..

עוד מפגש שלא יישכח.. שמשאיר המון טעם.. של עוד.. של תשוקה.. של אהבה
הזונה שלך, בגאווה.