לפני 14 שנים. 16 בספטמבר 2009 בשעה 20:59
עדן ואני.. זה סיפור מרתק.. אולי יש מי שעוקב. אולי לא.
זה לא סתם להיות לה לעבד. לא סתם להיות מכר. לא סתם להיות חבר.
נדירים המצבים שבהם אנחנו מוצאים מישהו/י שמדבר/ת אלינו בכל מובן..
ברגשי, במנטלי, בשכלי, בפיזי, בורבלי,, באוראלי.. באנלי? 😄
כבר מזמן, כאשר אמרה שהיא תרצה שאתלווה אליה לביקור בקבר של אביה, אמרתי שכבוד גדול הוא לי.
בינתיים היה סוג של נתק, אך ההבטחה להתלוות אליה לא נשכחה מליבי. וחשבתי שלמרות הנתק, ערב שנה
חדשה זו הזדמנות מצויינת לקיים. שנה חדשה, חברויות חדשות, איחולים חדשים, התחלות. ואולי גם זמן טוב
לנקות את הנפש, להסיר מועקות, למלא את עצמנו באנרגיה חדשה. כן, גם אנרגיה חדשה.
קמתי מוקדם כדי להספיק להגיע מוקדם, כפי שעדן ביקשה. ציפיתי לה לבושה שחור, כפי שהצהירה ערב קודם, תוך
שהיא מבקשת שאבוא בלבן. ואין לי ממש לבן, אז אילתרתי..
מביט בה מרחוק מתקרבת, צועדת אלי בשמלה קיצית קלילה, פרחונית, לבן ואדום וסנדלים אדומות ולק אדום. לא שחור.
שם לב לפרטים, כפי שהיא לימדה אותי. יודע שהיום אני לא עבד. אני חבר. חבר ויותר. אחד. שנבחר.
התגעגעתי נורא. ללהיות לצידה. שבועיים שלא התראינו. שבועיים מאוד טעונים רגשית. ועמוסים. תחושת הקלה גדולה אפפה
אותי כשהיא הגיעה. חיבוק רופף.. לא מה שהכרתי.. צריך להתרגל.. עולים על רכבת.. נוסעים לקניון..
הדרך מוזרה לי. עוברת מהר. היא מדברת. מרוחקת. לא חושפת דבר. לא געגוע. לא רגש. חברה. לא מלכה. לא אוהבת.
יודע שזה לא נעלם, רק נחבא מאחורי חומות שכבר למדתי להכיר בעבר. למדתי לרכך. ידעתי גם לטעות ולהקים אותן מחדש.
אני מכיר את החומות האלה. יודע כמה חום ואהבה יש מאחריהן. יודע שהיום הוא יום מיוחד עבורה. ולא לוחץ. ולא לחוץ.
יודע שאם תרצה - היא תפתח אליי. יודע שאם אהיה חבר - היא תתקרב. יודע שבאתי כדי להיות בשבילה. ללא ציפיות. פשוט. להיות.
ארוחת בוקר בקניון. יושבים על ספה. זו לצד זה. זה מול זו. קצת נשענים. מחבק אליי. נזכר בריח. נזכר ביופי. אוהב. קרוב.
השיחה הופכת נינוחה יותר. קרובה יותר. מוכרת. לא מנוכרת. חוזרת תחושת החיבור. מוציא את היומן. מגיש לה לקרוא.
כפי שביקשה. יודע שעליה אני יכול לסמוך. שתראה. שתקרא. שתכיר עוד קצת ממני. אין לי ממנה דבר להסתיר.
מרגיש אותה מתקרבת. היא לוחשת שהיא אוהבת. הקרח נמס לאיטו, במזגן הנעים שמלווה את ארוחת הבוקר.
יוצאים לשמש שבחוץ. הולכים לקבר של אביה. אדם מלא משמעות עבורה. היחיד שידע לאהוב אותם מעולם. יודע כמה חשוב
לה הביקור, ויותר מכך - יודע שהיא תולה ציפיות בביקור. להרשות לעמה להתפרק קצת. להרגיש שחרור.
בדרך היא עוקצת, ואני עוקץ בחזרה. לא צריך לשמור על הפה, או הלשון. אני היום לא עבד והיום היא לא המלכה. ככה אמרה.
הרשיתי לעצמי לירות את האמת לפנים. להראות לה את ההסוואה. שיודע לראות אותה גם מאחרי כל החומות. והמשחק.
והיא שחקנית מצויינת. ככה היא אומרת. ונעים לי להיות מסוגל לא ליפול למלכודת המשחק.. ולהיות אמיתי מולה. וחשוף.
וגם אמיתי ונוקב. כשאפשר.
מגיעים לקבר. היא צריכה רגע לעצמה. מוצאת מקום מעט נסתר. אני עומד רגע לבד. מול הקבר. מנהל שיחה חרישית אל אביה.
מודה על שנשלחתי לעולמה, מודה על שהופיעה בחיי. מבטיח לשמור עליה ולדאוג לה לעולם. ורגע אחרי, קרב אליה, מחבק אליי.
היא מזילה דמעות. משחררת. משתחררת. יודע, בלי מילים, כמה עוצמתי הוא הרגע. כמה חזק. יודע שהרגע הזה קושר אותנו.
יודע שעם כל הקרבה, הרגשית, טרם היינו פה. מרגיש טוב להיות נוכח לצידה ברגע האישי הזה. נוצר אותו ואותה בתוכי.
היום הזה היה עמוס. רגשית. אחרי הקבר עוד הלכנו לשתות משהו. ביקשה שאשיר לה. חשבתי קצת ומצאתי. "יש לך אותי". תיסלם.
אני שר. היא מתרגשת. מדברים. נוגעים. יד ביד. חיבוק. קצת שפתיים. היא נראית שלווה. אולי מותשת. מאוד רגועה. נינוחה.
מצטרפת אליי ברכבת חזרה לחלק מהדרך. ועוד קודם בתחנה לוקחת אותי להכיר את שירותי הנשים. נשיקה ארוכה. מתאמן להשתחרר
כפי שהיא אוהבת. מסתפקים בנשיקה. יותר ממה שציפיתי ליום שכזה. לא צריך יותר. הטעם הזה הטריף אותי תמיד. שלה. והוא שוב שלי.
הדרך ברכבת עוברת מהר ופתאום היא צריכה כבר לרדת.. נפרדים בחטף. יודעים.
היא ואני זה לתמיד. לעולמים. יהיה מה שיהיה. נהיה מה שנהיה.
מלכה ועבד. או חברים. או שני מכרים. נפשות תאומות. לעולם לא זרים.
מאושר שנשלחתי אלייך. שנכנסת לחיי.
נעים לי. נכון לי. נדיר.
תודה.
המון מילים לתאר את שהיה, מעט מאוד מילים ביום הזה..
עולם של ניגודים.. :-)
