גן עדן פרטי

הרגע הזה שבו אני נכנס למיטה לנמנום של אחרי צהריים.
תמיד קשה להירדם. תמיד את בראשי.
אז.. ברגע הזה.. אני לבד בבית. חושב עלייך. מתגעגע.
רוצה לחשוב שהדברים יחזרו להיות כמו שהיו.

וחם לי. ואני שוכב על הגב כמו כלבלב מיוחם. וחם.
בלי שמיכה. רק אני והרוח, שמתחילה להפוך קרה יותר ויותר.
וחם לי.

עוצם עיניים. נזכר במגע שלך ההוא.. המלטף. האוהב.
במילים שאת כ"כ אוהבת ללחוש לאוזני. או שאהבת.
לאט עוברת בי ממש התחושה שלך.. ממשית. אמיתית.
יושבת עליי. קצת מכאיבה. הרבה מענגת. לפעמים צובטת
או נושכת, לרוב מלטפת ומנשקת.

ואני מתחמם עוד. ומרגיש את עצמי נעמד לכבודך.
ונוגע. ומלטף. ורואה את עצמי מלקק אותך.
ואוהב את כמה שאת אוהבת שאני מלקק אותך. או שאהבת.
ואת גומרת לתוך הפה שלי, ועליי ומסביבי.
וכולי עטוף במיצי אהבתך. אהבתנו.

ככה. כשאני שכוב על הגב, אני יכול לראות הכל.
ולעשות. ולדמיין שהכל ממשי ושאנחנו כאן. ועכשיו.
ואני רוצה להתקשר אלייך. ולהשמיע לך את הקולות,
שהיית שומעת אילו היית כאן. ועכשיו. איתי.
על המיטה החמה, עם הרוח הקרירה.
ועם חום גופי..