גן עדן פרטי

לא. לא מהימים הטובים לאחרונה.
הרבה בלבול וחוסר ידיעה והרבה דברים שצריך לעשות.
והחלטות שצריך לקבל. ובין לבין גם יש שגרה.
שלא רצוי שתיפגע..
מין ימים שכאלה.. שלא הכל טוב.. אבל רואים את האור
ואני הולך איתו.. אחריו... לעברו...

ואת איתי. אני יודע. במחשבות. ביום-יום. באהבה.
ולא תמיד אני יכול לתת חזרה.
אני קורא אותך. אני שומע. משאירה לי הודעה.
מחממת את הקור שנוצר בי. לא בגללך.
לא קור כלפייך. אבל נוצר בי קור.
ואת באה. משמיעה קול. זורקת מילה.
ואני יודע שאת אמת לאמיתה.
ואני יודע שאני רוצה ואת רוצה.
ולפעמים הסבלנות שלך פוקעת, כאילו רוצה לנער אותי.
אבל אני כבר מנוער. באמת. מנוער כ"כ.
ורק מחפש מקום לשים בו את הראש. בית.
ומחפש רגע שקט מנוחה. כדי שאוכל שם להיות
איתך. כולי.
האם את מוכנה?

בתוך תוכנו שנינו יודעים שזה נועד
ושנועדנו. והבטחנו סבלנות.
ויש לי. ואני זקוק לזמן הזה עכשיו.
שמסדרים דברים שלא היו צפויים.
ואני יודע שאת איתי ולצידי.
רק תני לי יד. ונשתוק לרגע ביחד.
ואת השתיקה הזו תפר זעקת העונג שלך.
כשלשוני תיגע שם. בעוצמה.