דברים שאני רוצה שכולם פה ידעו

נע על הציר - בין גבריות של קוים ישרים, לבין הילד הכתום שהיה פעם (ילד כל כך טוב, שהצליח להחזיק את ההבדל בין טוב לרע, למרות שהמבוגרים לא אהבו אותו מספיק).
הענק הכתום הזה הוא שלי, אבל הוא לא יודע את זה, נושא את משקל כל העולם על כתפיו הרחבות. כשאני מצליחה, אני מסירה וגונבת פיסות קטנות מהצדדים, בחטף, שלא ישים לב, מעגלת פינות, מחלקת ומארגנת מחדש את המשא, שלא יכביד יותר מדי על הכתף העייפה. היתי לוקחת ממנו הרבה יותר (אפילו הכל), אבל אז הוא כן ישים לב, ויעצור אותי, כי הילד הכתום חושב שזה התפקיד רק שלו.
אני מלטפת לו את הראש, הצוואר, העורף, הגב, החזה, הפנים. תווי הזעף מתרככים, הענק הכתום נמס לתוך הילד הכתום, והילד (סופסוף) אהוב.
אילו רק היה הענק נותן לי להישאר, הצורות הפצועות בתוך הילד הכתום היו נרפאות. אם רק היה נותן לי להישאר, הילדה הפצועה שבקצה הציר שלי, היתה לומדת (סופסוף) שיש אהבה.

וזה מגרד כבר מאתמול. הפטמה כל הזמן מגורה, מדובר בפטמה השמאלית. 

בא לי לכתוב כאן שיר - 

איזו אישה זו         פלא חי,

יודעת לעשות         המון דברים

אפילו קוראת וכותבת, ודאי,

טובת-לב, מעניינת,        חורזת שירים (!), 

לפעמים לא מוצאת את עצמה בקרב

אחרים,             כי היא יותר מדי חכמה (?)

כל זה לא משנה, בחרמנות של הערב

עת משתלטת עליה זימה