"ברוכה הבאה"

בא לי לפעמים פשוט לבוא לפרוק (לפרק) וללכת 

פשוט!

ברגע הראשון הוא לא התלהב.
שמע, נכנס, התרשם בסוף גם נרשם

לא משהו שעשה לו חשק מיוחד בהתחלה, אבל משהו שם גרד.
אולי יש פה עומק שהוא עוד לא רואה.
עבר יום.
שיחה קצרה, עוד אחת עוד שתיים..
ואז זה היכה בו בבת אחת
הנה היא.
קטנה, חרמנית, שובבה.
אמיצה מדי בשביל מישהי שלא יודעת מה מחכה לה.

כנועה

גם אם עוד לא הודתה בזה לעצמה.

למחרת יצא באמצע פגישה. שלח הודעה בלי רומנטיקה, בלי הקדמות.
“איפה את?” הוא שאל.
“בקניות,” היא ענתה, כאילו זה משנה משהו.
“תעזבי הכול. אני שולח מיקום.”
לא היה ויכוח.
לא שאלה.
היא עזבה — ובאה.
כשהיא הגיעה, היא עמדה מולו רגע ארוך מדי.
שקטה.
העיניים למטה.
הגוף לפניה.
הוא הסתכל עליה, לא ממהר.
כבר אז היה ברור לשניהם
זה לא דייט.
זו בדיקה.

האולם היה מלא אנשים, קולות מתערבבים, אורות לבנים. היא ידעה שאסור לה לחפש אותו בעיניים זה נאמר מראש.

“ידיים לצדים,” הוא לחש מאחוריה, כמעט לא נשמע בתוך הרעש. “ואל תזוזי.”

הלב שלה האיץ. הפקודה הייתה פשוטה, והציות מוחלט. הוא לא נגע בה, וזה היה החלק הקשה. השליטה שלו הייתה בשקט, בעיכוב, בידיעה שהוא בוחר מתי לא.

“תנשמי לאט,” אמר. “שלא יראו כלום.”

היא נשמה. ניסתה. כל תנועה שלה נמדדה עכשיו לפי הקול שלו. צעד אחד קדימה, עצירה. עוד צעד. הוא קרוב, מספיק כדי שתרגיש את החום, רחוק מספיק כדי שלא יהיה הוכחה.

“אם מישהו יסתכל,” הוא הוסיף, רגוע מדי, “תחייכי, את רגילה. את שלי אבל הם לא יודעים.”

היא חייכה, בדיוק כשמישהו עבר מולה. החיוך היה מושלם. אף אחד לא ידע שבאותו רגע, במקום הכי ציבורי שיש, היא נכנעה לחלוטין בלי מגע, בלי מילים מיותרות. רק שליטה טהורה, מדויקת, שלא משאירה סימנים.

וכשהוא סוף סוף התרחק, היא נשארה שם, עומדת, מחכה כי הוא עוד לא אמר שזה נגמר.