האולם היה מלא אנשים, קולות מתערבבים, אורות לבנים. היא ידעה שאסור לה לחפש אותו בעיניים זה נאמר מראש.
“ידיים לצדים,” הוא לחש מאחוריה, כמעט לא נשמע בתוך הרעש. “ואל תזוזי.”
הלב שלה האיץ. הפקודה הייתה פשוטה, והציות מוחלט. הוא לא נגע בה, וזה היה החלק הקשה. השליטה שלו הייתה בשקט, בעיכוב, בידיעה שהוא בוחר מתי לא.
“תנשמי לאט,” אמר. “שלא יראו כלום.”
היא נשמה. ניסתה. כל תנועה שלה נמדדה עכשיו לפי הקול שלו. צעד אחד קדימה, עצירה. עוד צעד. הוא קרוב, מספיק כדי שתרגיש את החום, רחוק מספיק כדי שלא יהיה הוכחה.
“אם מישהו יסתכל,” הוא הוסיף, רגוע מדי, “תחייכי, את רגילה. את שלי אבל הם לא יודעים.”
היא חייכה, בדיוק כשמישהו עבר מולה. החיוך היה מושלם. אף אחד לא ידע שבאותו רגע, במקום הכי ציבורי שיש, היא נכנעה לחלוטין בלי מגע, בלי מילים מיותרות. רק שליטה טהורה, מדויקת, שלא משאירה סימנים.
וכשהוא סוף סוף התרחק, היא נשארה שם, עומדת, מחכה כי הוא עוד לא אמר שזה נגמר.