לפני 19 שנים. יום רביעי, 16 בינואר 2008 בשעה 6:39
אבל אני לא יכולה לישון בנוחות עם כל אחד. אפילו עם הקשר האחרון שהיה לי לא הצלחתי לישון לידו והייתי מתעוררת כמה פעמים במהלך הלילה, מאובנת מכיוון שלא זזתי במהלך השינה. רק אדם אחד אני מכירה שאני יכולה לישון לידו כמו תינוקת, אבל...
בלעתי את הגאווה (להראות חולשה והזדקקות?!) והמחשבה על ההשלכות ושלחתי אליו הודעה.
הגעתי אליו ולשם שינוי לא עישנו, לא שתינו, לא שכבנו... כלום. רק דיברנו על מה שהיה ואיך שנגמר וכל השינויים שעברנו מאז הפרידה(ות). החלפתי לפיג'מה והזדחלתי מתחת לשמיכה איתו, קפואה קלות מהחורף הארור. נצמדתי אליו כדי להתחמם והמשכנו לדבר, ניתחנו את הסיוטים שלי. הוא גם היה במצב גופני רעוע וכששמתי לו יד על המצח, הכאב ראש שלו עבר ולכן הוא התמרמר כשהזזתי את היד שלי מהבטן שלו, תינוק חולה שלי 😄 התכרבלנו ונרדמנו מהר. סופסוף עברתי לא רק לילה ללא סיוטים אלא גם לילה ללא חלומות וקימות באמצע הלילה. היה לי כל כך נעים וחמים בבוקר שבכלל לא רציתי לצאת מהמיטה... אפילו שקלתי להתקשר לעבודה ולהודיע שלא אגיע אך הפולנייה שבי לא נתנה לי P: אז קמתי, התארגנתי, נתתי לו חיבוק אחרון, יצאתי וסגרתי את הדלת עליו ועל הפרק הזה בחיים שלי.
כל אותו היום חשבתי על ניתוחי החלומות שעשינו במהלך הלילה. הבנתי והפנמתי שכל הסיוטים שלי היו בעצם איתותים, סימני אזהרה לכך שאני לא לוקחת אחריות על מעשיי והגיע הזמן להראות בגרות. מאז ומתמיד, אם לא ביצעתי משהו, התחמקתי מכך כי "שכחתי", "לא תמכו בי", "הייתי חולה", "לא הספקתי" ושאר תרוצים במקום לקום ולהצהיר- לא עשיתי, אשמתי. מעבר לזאת, הגיע הזמן שבמקום ואחפש תרוצים למעשיי, אבצע אותם.
מאז, הסיוטים פסקו 😄