מבחינתי, בדסם הוא מלא אהבה ורוך לצד כאב, הערצה וציות. גם כשולטת וגם כנשלטת. כשהתחלתי את צעדיי הראשונים כאן, התחברתי מיידית לספיגת הכאב ותחושת חוסר האונים שבקשירה. רק לאחר מכן התחלתי לפתח את הצד המנטלי ועדיין, יותר בכיוון של לספוג כאב בשביל המאסטר- כדי לרצות אותו, כדי שיהיה גאה בי. כך גם היה כשהתחלתי לשלוט- אהבתי לצוות לבוש נשי או לגרום לכאב אבל כדי שהגבר הישראלי והמחוספס שממולי יבטל את כל הסממנים המאצ'ואיסטיים כי הוא רוצה להתמסר בכל נפשו ולרצות אותי בכל דרך שאראה לנכון, גם אם הוא לא נמשך לפמיניזציה. אך כל זה, בא אצלי מתוך הרבה כבוד לשולט/נשלט, ללא השפלות מילוליות או פיזיות או כאב נפשי/פיזי קיצוני במיוחד.
אני קוראת את ההודעות בפורומים, בבלוגים ושאר מקומות אך לא רואה סגנון שדומה לשלי. הרוב מתארים סשנים, בין אם דמיוניים ובין אם לאו, שגם אם מתוארת בהם אהבה בין בני הזוג- במהלך הסשן עצמו יש סוויץ' שלם בהתנהגות. השולטים לרוב מפגינים התנהגות "רעה" כלפי הנשלט כחלק מהמשחק אך אני לא מתחברת לזה... האם השליטה שלי כל כך שונה משל אחרים כאן? האם בדסם חייב להיות "אכזרי" כל כך? ואולי בכלל סתם התרחקתי מהסצינה עד כדי כך ש"שכחתי" איך זה באמת?
לפני 15 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 16:13
