תובנות רגעיות

אחרי 16 וחצי שנים איתנו, הרדמנו את סנופי, היום בשעה 7 בערב.

הוא היה חלק מהמלטה של כלבה שננטשה/נאבדה במהלך האזעקות במחלחמת המפרץ.
היתי בכיתה ד' ושכנעתי את האחיות שלי לפצוח בשביתת רעב כדי שיסכימו לאמץ אותו (השביתה החזיקה מעמד בערך שעה. אוכל זאת נקודה מכרעת בביתנו 😄
אני בחרתי לו את השם סנופי ולקחנו אותו כשהיה פצפון, בן 3 שבועות. גידלנו אותו בבית בובות גדול שסבא שלי בנה אבל מהר מאד הוא הצטרף למיטות שלנו בגלל האזעקות וכך זה נשאר עד יום מותו.
הוא אכל חביתות ושוקולדים וקבנוס ושניצלים...כל מה שלא בריא לכלב אבל הגיע לגיל 15 בלי שום בעיות רפואיות P-:
תמיד נבח על כל זכר בסביבה כי אבא שלי עבד שעות ארוכות ורק אמא שלי, אני ושתי האחיות שלי היינו איתו (יחד עם שאר הילדים בשכונה) וקפץ בהתלהבות על כל מי שנכנס.

לפני יותר משנה מצבו התחיל להתדרדר. הוא איבד את רוב הראייה והשמיעה בנוסף לרוב השיניים שלו. לאחרונה לא הצליח לקפוץ על הספות או ללכת והכליות התחילו לקרוס. עדיין הוא ניסה לקום כדי לעקוב אחרי אמא שלי מחדר לחדר כהרגלו אך לא הצליח וילל מכאב. לא היתה סיבה להשאיר אותו במצב הזה.

הוא קפץ על המיטות והספות, השיר שערות לבנות ונוקשות בכל פינה, שלוליות על כל דבר שנשאר על הרצפה כחלק מסימון טריטוריה, החביא עצמות בין השמיכות ונהם על מי שהתקרב, לא ציית אפילו לפקודה פשוטה כמו "בוא" ועדיין, אתגעגע אליו.

אני אוהבת אותך סנופי, תהיה מאושר שם למעלה :)