אף אחד לא רצה להיכנס לעזה.
שר הביטחון לא רצה להיכנס לעזה.
שרת החוץ לא רצתה להיכנס לעזה.
ראש הממשלה לא רצה להיכנס לעזה.
"ארבע אימהות" לא רצו להיכנס לעזה.
תושבי עזה לא רצו שניכנס לעזה.
אולי החמאס רצה שניכנס לעזה.
אבל איתם אנחנו לא מדברים אז זה לא רלוונטי.
אז אף אחד לא רצה להיכנס לעזה
אז איך הגענו לעזה???
אבל לא בוכים על דם שנשפך...
מה שאני מנסה להבין זה את האפשרויות שעומדות בפניינו...שהרי המבצע ממשיך "ומתגלגל" (שזה בערך כמו ששבע שנים אמרו בחדשות כי "נפלו" קסאמים בשדרות - אף אחד לא באמת יודע איך זה קורה).
אני לא רוצה לחשוב על האפשרות שחיילנו לא ינצחו ניצחון מובהק.
אז במידה וצה"ל באמת ו"יוריד את החמאס על הבירכיים". מה אז?
תרחיש אפשרי ראשון
חיילנו יצאו מעזה החמאס עדיין ישלוט בעזה ולאט לאט (בדיוק כמו החיזבללה) יחזור לכוחו המלא ואף מעבר מכך ושוב אזרחי ישראל יהיו נתונים לחסדי שמיים.
תרחיש אפשרי שני
חיילנו אכן יביסו את החמאס ויעבירו את השלטון לידי הפת"ח (וזאת בניגוד לדעת הציבור שבחר בחמאס ברוב גדול). באפשרות הזאת הממשלה שולחת את בניה למות על מנת להיות שליחים של אויבנו ולהעביר את הזכות הראשית לשנוא אותנו מצוררים בשם חמאס לצוררים בשם פת"ח - אבוי לנו מטירוף שכזה!
תרחיש אפשרי שלישי
חיילנו מביסים את החמאס ומתיישבים בתוך הרצועה ובתוך העיר עצמה, טילים לא נורים על ישראל אבל חיילים נפגעים כתוצאה מישיבה ממושכת בתוך האוכלוסיה - מה שנקרא "הבוץ העזתי". התוצאה - החברה הישראלית אינה לסבול את סבל החיילים או את סבל האוכלוסייה בעזה ושוב ישראל מבצעת "ההכלה" בדומה לנסיגה מעזה ומלבנון כאשר החיילים נסוגים ועוברים להיות בקו השני ואזרחי ישראל בקו הראשון.
חזרנו למצב של 2005.
כמובן שיש עוד הרבה תרחישים כולל פגיעה המונית באזרחים/חיילים ובעקבות זאת החלטה להפסיק את הקרבות ולעשות "חשבון נפש מוסרי".
ואני עדיין לא מבין לשום מה ולאיזו מטרה מדינת ישראל הכניסה חיילים לעזה??? מה רע בפגזים, מטוסים ושאר נשק טווח רחוק (זה עובד יופי לאויבנו).
אה כן, היה אחד שהבטיח שאם נגיע למצב כזה הוא יכנס לעזה.
אבל הוא ישן כרגע, אז לא נפריע לו.
למרות שיש לפחות שלושה חיילים מתים היום שלפני שלוש וחצי שנים אמרו לו שאם נצא מהבתים שלהם הם אלה שיצטרכו לחזור לשם על מנת להגן על האזרחים ואז זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז אולי למרות השעה המאוחרת אפשר להעיר אותו ולשאול אותו מה השלב הבא?
[b]
לפני 15 שנים. 7 בינואר 2009 בשעה 18:46
