בהקשר של הפנטזיה שלי על תחרות גברים שמתקיימת בעולם ללא פטראירכיה ורק אני קובעת מי המנצח, יותר מהאקט מיני כזה או אחר שיקרה בחדר הזה, אני מתרגשת מהמחשבה של מה יקרה לגברים האלה אחרי שהם יצאו ממנו.
מה אם הם יפגשו ברחוב, ויזהו רק את העיניים אחד של השני ובאותו רגע תהיה הבנה משותפת שהם חזרו לעולם שבו המציאות מעוותת.
כי המשמעות של להיות איתי במרחב הזה היא אפילו לא סביב השפלה או כאב אלא סביב הזדמנות שיראו אותם בעיניים שלא הושחתו מהרעיונות החולניים האלה שכולנו נולדנו לתוכם וקיבלנו כחלק מהמציאות.
ואם כבר הגענו לזה שיש בי צורך להכאיב ולהשפיל אותך, זה לא כי אתה אפס. אפסים יש בכל מקום ואין לי שום רצון לגעת בהם או במוח שלהם.
אם כבר הגענו לשם, אז זה אומר שאכפת לי מספיק כדי להעניק לך מקום שרואה אותך לחלוטין מבפנים ובחוץ ואתה בטוח. ובמקום הבטוח הזה אתה יכול להיות מושפל, מועצם, מתרגש, מתחנן, ערום ושלם לגמריי