בשבוע האחרון חשבתי הרבה עם עצמי על מה קורה לי ברגעים הבודדים והנדירים שבהם הסדיזם שלי יוצא ממני בצורה הטהורה שלו, כי זה לא מרגיש כמו הנאה רגילה מסבל של אדם אחר. לפעמים אני חושבת שמשהו באוויר משתנה, הנשימה שלי אחרת, המוח שלי כמעט מעורפל ודברים נוזלים ממני החוצה בלי מאמץ או מחשבה מורכבת, זה כמעט מרגיש כמו חלק אחר וקדמוני במוח שלי שמפעיל ומזיז אותי.
לפעמים כשזה רק אני והסטיספייר שלי אני מצליחה לדמיין את הפנטזיה המושלמת בה היצור שתחתיי הופך לחסר אונים באמת.
חוסר אונים עמוק כזה שמתממש דרך השימוש שלי בו, ההחפצה, הכפייה וההכנעה, הענקת הכאב והתסכול לגוף ולנשמה שלו.
ושכל התחושות האלה מתקיימות באופן מושלם והרמוני לצד זה שהוא כן רוצה לתת לי את עצמו וזקוק לי ברמה נואשת.
יצרתי לעצמי פנטזיה בראש שמחזיקה 2 קצוות כל כך חזקים מבחינה נפשית של התנגדות והתמסרות, שאני מרגישה שלממש משהו שקרוב אליה, זה כמעט בלתי אפשרי.
כדי להשתמש במישהו ככה באמת, אני צריכה כל כך לאהוב אותו. אבל כשאני כל כך אוהבת אני גם מושקעת רגשית ויוצאים ממני גם צדדים רכים יותר ואפילו דואגים.
אני יודעת שלדאוג לבן אדם ולהשתמש בו זה לא סותר אחד את השני, בשביל זה נוצר המשחק הזה וזו בכלל הסיבה שאני כותבת בבלוג שלי ונמצאת כאן.
אבל כנראה שאהבה מורכבת מדי כדי להשאר רק באזור המוגדר הזה של המוח שלי שיש בו אך ורק סדיזם, ולכן אני לא מצליחה לממש את זה בעוצמות שקיימות בראש שלי.
כדי להנות מהפנטזיה הזאת באמת, אני צריכה את הביטחון לדעת שמי שתחתיי יהנה מכל הדרכים שבהן אבחר להשתמש בו. למרות שהאלמנט של "כפייה" מחרמן לי את הצורה, אני לא יכולה להתמסר לזה אם אני לא יודעת ששנינו רוצים את זה באותה רמה, זה מכניס אותי למודעות עצמית במובן הרע של המילה ועושה רע למיניות שלי.
מעניין אם במציאות הייתי יכולה להנות ממגע מיני כל כך ישיר עם נשלט, זה לא משהו שאני עושה בכלל ובכל זאת אני מדמיינת ברגעים האלה שאני חושפת בפניו מציאות חדשה בה חמצן הוא קונספט שולי לחלוטין, כי לנשום את הכוס שלי זה חשוב יותר ואם הוא לא שם בין ומתחת לרגליים שלי, מחכה בחוסר אונים מהופנט ונזקק עד שימלא את תפקידו ואשפריץ לו על הפנים, בשביל מה יש טעם לנשום בכלל?