מהגיגיו של זנאי

כל היום את מתרחשת בין קירות המילים הנכתבות כאן. אני כאן רק כדי לכתוב ולקרוא. כאן חיה ומתה מי שכתבה וקראה. 

מיירטת עם אקדח לייזר/רנטגן כסוף את כל עשרות (מאות?) זרזיפי שתן הסטיות המוזהבות הניתזות עלייך מכל עבר, באנונימיות, כל אחד והזרם הייחודי שלו. איש וטעמו. עם הלשון.

עזבי את הביצה המטונפת. צאי לחירות מכלא המחשבה. קחי חוט ומחט וכמו המכשפה הזקנה הכל יודעת של גיימן באוקיינוס, תתפרי את המציאות ואת עצמך החוצה מהכלוב. אבל את לא יכולה. לו זה רק היה כל כך פשוט עבורך, כמו שזה פשוט באמת. מכורה להשתלות הדדיות של זיהום תודעתי. ישר לוריד.

סוג של נרקומנית.