חבלים, נרות וחיות אחרות

לכתוב על הפעם השנייה מרגיש נדוש,

לא מקורי.

זה לא שיש שני לפצע ראשוני.

זה לא שהנפש שלי נשברה לרסיסים,

אי אפשר לפצוע עוד יותר את הפצעים הטריים.

אז זה עוד זוג ידיים,

שפתח בניגוד לרצוני את זוג הרגליים.

אז הפעם זה הוא,

זו לא היא,

אבל אין שני לפצע ראשוני.

אני מרגיש שבור,

אבל מרגיש שאומר פה משהו אסור-

הפעם השנייה כבר פחות כאבה

כי לקח לא לקח, הנשמה כבר עזבה.

הגוף הזה כבר ממזמן לא מרגיש בבעלותי,

והידיים שנוגעות בו-

הן שלה, לא שלי.

והדמעות, גם אחריו

גם הן לא היו עליו.

הרי היא זו שפתחה את שערי הגהינום,

היא זו שלקחה את התום.

בסופו של יום, היא האחת שאראה בחלום.