הרהורים. תובנות. מעשיות. בדיות.

שבא לי לכתוב רק שאני יושב במרפסת אצל הגרושה שלי ביום שלי עם הילדים ורק אז נוחתת עליי המוזה. 

מה לעשות שלה יש ממד ולי לא. כאן הם ישנים מתחילת מלחמה. 

פתאום לחזור לבית שכבר לא שלי. יושב במרפסת שאינה שלי עוד. עושה לי קפה בכוס שאולי גבר אחר שותה ממנה לפעמים.

איזה מוזר זה. 

אבל פתאום משתחרר בי משהו ובא לי לפרוק. 

אפילו החרמנות שאופפת אותי רוב היום . הרעב הבלתי נגמר. אפילו הוא מתגבר. 

מנסה להרגיע את הדיסוננס שיש בי.

אבא טוב ומסור עם עבודה שדורשת מקצועיות ורצינות. סאחי משהו. וונילי. מזרחיות פרימיטיבית. מנומס. רהוט.מסודר. שירותי ללקוחותיי. לבין יצר משוגע ומחשבות חסרות רסן. טירוף . רצון לשלוט. להשפיל. להכאיב. לקחת. 

כל חיי רק נתתי. בא לי לקחת.

חיים כפולים. 

היא לא יודעת דבר עליי. 12 שנים בילינו יחד. 

כן נו התחתנתי עם זיין תל אביבי כך נהגה לומר.

אבל זה עמוק יותר. אופל שדורש דיכוי לפעמים.

או שלא. 

אולי פשוט צריך את פרטנרית הנכונה להתפוצץ. כזו שלא תשפוט. כזו שתכיל. תבין. תדע. תתמסר.תאהב.

אותי. 

ואת הדיסוננס.