הכרנו בספטמבר
חודשיים אחרי שעזבתי את הבית
הייתי בתחילתו של המסע שלי . לתת דרור לכל הטירוף שרץ לי בגוף. במוח. בנשמה.
ואז היא הופיעה.
אריזה מושלמת . כאילו פוסלה במו ידיו של אמן.
צעירונת בת 28.
חיית חדר כושר. יפיפיה אמיתית.
על הנייר הסטוץ המושלם.
יש בה הכל.
המשיכה היתה עצומה . מטורפת.
השיחות. החיבור . הכל היה קסום.
אבל...
ונילי. רגיל. נורמלי. איך אני שונא את המילה הזו.
גם הסקס.
לא היה רע. שלא תבינו לא נכון. לא רע בכלל. אפילו תשוקתי מאד.
חודשים שהתראינו. נפגשנו . הזדיינו. יצאנו . בילינו. דיברנו.
אבל זה חסר לי.
הטירוף האחר.
הכמיהה למשהו קצת שונה.
דרכה הבנתי על עצמי הרבה.
אין לי עניין בנרקסיסזם. שלי. הסדיזם יבוא במעטפת מינית ולא ביום יום.
אני מחפש אותנטיות.
חשוב לי לעטוף. לגונן. לשמור. אבל גם מקום שאוכל להניח ראש. להרגיש שגם אני יכול להתרווח.
לשכב על הגב. אחרי ששתיתי ממנה את כל המיצים. להרגיש אותה נוזלת לי על הפנים שהלשון שלי בין הרגליים שלה. להכניס שתי אצבעות ולהרגיש איך היא משפריצה לי על כל הסדין. מתפוצצת.
לדחוף את הזין שלי עמוק לגרון שלה. עד כאב. מחנק.
אבל הדבר היפה ביותר.
לראות אותה יושבת עליי. האיבר שלי בתוכה. מתרכזת. נעה בעדינות. כמעט בלי לזוז. לא נדרשת כאן מהירות או הפלקות מרעישות שמפלחות את השקט שבחדר.
רק הריכוז שלה
עד שהיא מתחילה לרעוד בתוך האורגזמה השלה . בלי שליטה.
זה דבר מדהים. מאבדת שליטה. רגע של הכתווצויות בלתי רצוניות.
אותנטית.
זה הדבר הכי יפה בה.
בונילית שלי.