על קו התפר

אז אמרתי לגורה שהיא מוזמנת להעביר את תלונותיה

בכתב וזה מה שהיא שלחה לי בתגובה: 

ולאאא, זה בכלל לא רמז דק, גם לא שמן ועבה מצידה.

והיא גם לא "בראט", אפילו לא קצת. 

אנחנו עומדים זה לצד זה בכלוב הגדול ומסשנים. הוא את א' אשר נשענת על חמור ואני את י' אשר עומד על ארבע.

הוא מתחיל בכלים השונים, מנסה ובודק את החדשים על ישבנה ואני מטפטפת שעווה משני נרות על גבו של הנשלט שעומד מתחתיי. י' מתפתל ומקמר את גופו בזמן שאני משחקת עם החום, מקרבת ומרחיקה, מצמידה את הלהבות אחת לשניה שתיזל יותר שעווה ואז פשוט מתיישבת עליו ומונעת ממנו כל תזוזה בזמן שהטיפות זולגות על ישבנו.

הוא בינתיים מחליף בין הכלים השונים, אני מציצה בסשן שלהם מזווית העין ומדיי פעם מושיטה יד ומטפטפת על א' מעט שעווה.

אני עוברת לכלים, הם כבר מונחים על הספסל שלפני. מתמקדת בעיקר בספנקרים השונים, בבמבוקים החדשים ובסרגל על ישבנו הקטן. משאירה את י' במהלך כל הסשן על ארבע, בידיים וברכיים חשופות על הרצפה, מדיי פעם תופסת בחוטיני ומושכת כלפי מעלה.

אני מעיפה מבט בסשן שליד ומעבירה את ציפורניי על גבה ומייד חוזרת לי' ושורטת אותו במהירות. מתיישבת על הספה מאחוריו ומושכת בשיערו כך שהוא מתרומם ונשען עליי, אני מעבירה את ידיי על החזה שלו וצובטת בפטמות. הוא קופץ מעט, אני יודעת שזה מקום רגיש אצלו, מכירה את החולשות שלו. ואז מסובבת אותו לחיבוק, הוא נותר על הרצפה בזמן שמחבק את מותניי.

הם בינתיים מסיימים את הסשן והיא מצטרפת לשבת על הרצפה לצידי, מצמידה את המצח שלה לברך שלי ואני מלטפת את שיערה. לסיום אני מניחה עליו את רגליי, הוא חולץ את נעליי ומעסה את כפות רגליי. 

הסשנים הטובים ביותר מבחינתי, הם כשבן זוגי עומד לצידי ואנחנו מסשנים ביחד או לחוד, את אותו/ה אחד/ת או בנפרד בדינמיקה מושלמת ומותאמת ללא מילים. 

כמו ריקוד זוגי של כלים, צלילים של חבטות, הצלפות, אנקות, מבטי זימה וחיוכים שרק אנחנו מבינים.

בשישי בצהריים, בדרך לסיבוב קניות של אוכל ופינוקים לסופ"ש, נתקלתי בשכן מהדירה שממול. הוא מייד הציע לזרוק את שקית האשפה שהייתה בידיי למרות שהפח ממש מעבר לפינה  וטען שהוא שמח לעשות את השירות הזה עבורי. עברה לי מחשבה בראש להציע לו שבפעם הבאה ששוטף את הדירה שלו, יכנס לשטוף גם אצלי אבל נמנעתי.

בחוץ שאלתי אותו, אז מה ענית לשכנה הסקרנית על רעש ההצלפות ששמעה? ענה לי, אמרתי לה שזו: הלקאה עצמית.

בחור יצירתי סך הכל. 

ואני תוהה מאיפה השכנה שגרה מעליי יודעת לזהות רעש של הצלפה כשהשכן שמעבר לקיר הגבס, אשר יודע שאני בדס"מית, בכלל חשב שאני דופקת שניצלים! 

מעירה אותו בחיבוק בשעה אחת בצהריים לארוחת בוקר מפנקת וכל מה שיש לו לומר בתגובה זה "עונש".

כן, כן, תעניש אותי בבקשה

בזיקפת בוקר.

הרגע הזה שאני עושה Unboxing לחבילה שהגיעה רגע לפני הסופ"ש, מגלה שלל חדש ויודעת שהוא הולך להיבדק כמעט מייד.

הבראטית שהחליפה משמרת במיוחד בשבילי, בשביל שתוכל לישון לילה איתי, כהרגלה מנסה להתגרות בי. וכשאני מציינת שהתיק עם הכלים נמצא ממש לידי, היא עונה לי "את לא מפחידה אותי".

אני שולפת מהתיק רולר של ניילון נצמד והיא מסירה את כל הבגדים, אני לעומתה נשארת לבושה לגמרי. ובזמן שהיא נשענת על המיטה עם הישבן כלפי מעלה אני עוטפת אותה בניילון נצמד מסביב אשר מונעת כל תזוזה ממנה. הישבן הסקסי שלה, הוא מראה מלבלב ביותר והידיעה שהוא נמצא לרשותי בלבד מספקת מאוד. 

אני מחליפה בין הכלים, פלוגרים שונים, ספנקרים וסרגל במבוק החביב עליי. והיא? מצחקקת לה, זורקת הערות מתריסות ומדיי פעם מנסה לברוח הצידה. היא כמובן נופלת על הצד ומתפוצצת מצחוק, אני עוזרת לה לחזור למקומה. 

אחרי זמן מה, היא מתחילה לספור את המכות ואני ממשיכה עד שמגיעים למספר גילה פלוס אחד לכבוד היום הולדת המתקרב. אני מחליפה לכלי אחר והספירה מתחילה מחדש, כשבכלי השלישי היא כבר טוענת שחוגגת עשור פחות. 

אני עוצרת ונשכבת על המיטה לידה, היא  זוחלת אליי לחיבוק ומחליטה להוכיח לי שהיא יכולה להשתחרר מהניילון בעצמה.  אני לא מתנגדת, אין לי ספק שהיא יכולה. 

ואז אני מושיטה יד לנייד ורואה הודעה שגורמת לנו להתפוצץ מצחוק ולהריץ מלא בדיחות על הסיטואציה. 

אופס, את החלון לסגור, 

שכחתי. 

אמרתי לי' שבערב חג אני צריכה אותו לסיבוב של קניות וסידורים. הוא נענה בחיוב באופן מיידי ללא היסוס והגיע לאסוף אותי כמה דקות לפני השעה שקבענו.

הוא ממתין ברכב וברגע שרואה אותי יוצאת מהבניין, ממהר לצאת על מנת לפתוח לי את הדלת. ברגע שמתיישבים, הוא לא מתניע אלא ממתין להוראות.

הלכנו לקנות מצרכים, הוא צמוד אליי ואוסף מידיי כל פריט שאני לוקחת ומניח בעגלה. אני מראה לו איך לבחור ירקות ואיזה מוצרים אני נוהגת לקנות. כדי שלהבא הוא יוכל ללכת לבד. למזלנו תפסנו קופה ללא תור, הוא ארז הכל ויצאנו מהחנות במהירות.

אני מחליטה לנצל את הזמן הנותר לסיבוב בקניון הצמוד ומבקשת ממנו לקחת את השקיות של הקניות לרכב. לאחר שאני מסיימת ואנחנו חוזרים לרכב, הוא פותח את הדלת עבורי ואני רואה זר פרחים ענק על המושב הקדמי.

זה נעים, זה מחמם את הלב.

המחווה המקסימה הזאת.

אני מבקשת ממנו לקחת אותי למספרה ונותנת לו מפתחות מהדירה שלי על מנת שיקח את הקניות הביתה. שולחת לו בכתב הוראות מדויקות איך ומה לסדר בדירה כי מי יזכור הכל בעל פה ואומרת לו שככל ויש שאלות, לשאול, אני זמינה.

אחרי זמן מה, אני מקבלת תמונות של הדברים שסידר בביתי ושאלה האם יש משהו נוסף שיוכל לעשות למעני. אני מבקשת ממנו להקפיץ משהו לדירה של בן זוגי  המתגורר עשר דקות ממני, אומרת תודה ושולחת אותו לנוח בביתו.

יום למחרת מצפה לנו לילה ארוך משותף במסיבה, לילה של סשנים, הנאה, כאב, מגע ועיסויים.

י' הוא הנשלט המסור שלי כבר תקופה של כמעט שנה ואני יודעת שזכיתי בו לא פחות מאשר שהוא זכה בי להיות מלכתו.

ר' היא חברה ותיקה ואהובה במיוחד, אני שואלת אותה, מה בא לך? שעווה על הציצי, היא עונה. אני אוספת שני נרות ומבער והולכת איתה ועם הצעצוע שהגיע איתי לכלוב הגדול. מושיבה אותה על חמור. כשהיא לובשת רק תחתון ומתחילה לטפטף לאט לאט, משתמשת בשני הנרות בידיי. מגביהה, מורידה, מקרבת, רגע עוצרת. חוזרת שוב ומנערת את הנר מעט, כך שטיפות קטנות נוחתות על עורה החשוף במהירות. היא עוצמת עיניים, מדיי פעם מקפצת עם צווחה קטנה אבל אינה מסמנת לי להפסיק או להאט לרגע.

הצעצוע מתבונן בבהלה, הוא חושש מכאב, ושואל אותי איך אחרי זה את מורידה את השעווה? בתגובה, אני ממתינה רגע שהשעווה תתייבש עד הסוף ומשחילה את אצבעות ידי מתחתיה. כמה שיותר קרוב לעור והשעווה מתרוממת בחתיכה אחת בצורת שדיה היפים של ר'. חוץ מזה, תמיד אפשר להשתמש בפלוגר או ספנקר, מכה ועוד מכה ואין זכר לשעווה.

א' מגיעה לכלוב לצידי ואני שואלת אותה איפה הייתה כי נעלמה לי משדה הראייה. היא משתפת אותי שלא הרגישה טוב וישבה רגע בצד אבל עכשיו היא כבר בסדר. אני שואלת אותה האם היא יכולה להכיל סשן ומבקשת להביא שרפרף שעמד בכניסה לכלוב.

אני יושבת על הצעצוע והיא מולי על השרפרף. יש לי גישה ישירה לירכיים שלה. אני מעבירה את אצבעותיי על ירכייה החשופות ואז במהירות שורטת אותן לאורכן. היא עוצמת עיניים, פותחת מעט את השפתיים והבעת פניה משדרות עונג צרוף. אני מצליפה עם ידיי על הירכיים, ועל השדיים (שלצערי חנוטים בתוך בגד גוף) שורטת שוב וחוזרת לתת סטירה לפטמה ושוב ושוב, עוד הצלפה, עוד שריטה, עוד סטירה בקצב שהגוף שלה מכתיב לי. את היד השניה אני מצמידה בין רגליים והיא רוכבת עליה, נאנקת וגונחת לצלילי ההצלפות ברקע. 

אני מתבוננת בהבעת פניה ומחייכת. בן זוגי עומד ממש ליד ומחייך גם הוא ואני מבינה איך נראה מהצד המחול המיוחד שנוצר בינינו וזה רק מגביר את הסיפוק שלי מהסשן. אני מורידה לאט הילוך ומושיבה אותה לצד רגליי כשהיא מלמלת שהיא רוצה עוד.  אני עונה שמספיק לעכשיו ואולי נמשיך מאוחר יותר. 

באמצע סשן שעווה משותף עם חברה, מלכה בתחילת דרכה שאני מכירה עוד מהחיים הוניליים ופגשתי במקרה בקהילה, מ' הגיע לומר לי שהולך להביא משהו מהרכב.

אין לי מושג מה, לא הייתי בקשב, גם לא בטוחה למה היה צריך לשתף את המידע הזה דווקא איתי אבל התבוננתי בו ועניתי "על ארבע".

הוא ניסה לומר משהו, שוב אין לי מושג מה, חזרתי על עצמי "על ארבע".

הוא התפשט ונעמד על ארבע לצד הנשלט המסור שלי שנע בחינניות תחת שעווה משלוש נרות בבת אחת. עכשיו הסשן התחלק בין שניהם.

כשסיימנו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא משוחרר, נראה שהוא כבר שכח מה רצה כי נשאר במועדון. 

אנחנו נוהגים להגיע מוקדם למועדון ולתפוס את הבמה לסשן מוקדם של חבלים.

אני עולה על הבמה ועוצמת עיניים, אנשים נכנסים לאט לאטניגשים לבר, חיבוקים של שלום, מעיפים מבטים לכיון הבמה אבל עוד לא מתעכבים. 

והנה, אני כבר אוויר, שום דבר לא קיים יותר מלבדי, מלבדו והחבלים שאוחזים אותי בחיבוק צמוד כל כך שאני מרגישה בכל נים בגוף ובנשמה. 

אני לא רואה אבל יודעת שהוא מתבונן בי מהצד, עושה סביבי סיבוב, ניגש לתת לי נשיקה ולאפשר לי לבקש בקשה עוד חבל, אולי שעווה? או שמספיק והגיע הזמן לרדת למטה. 

כשאני יורדת מהחבלים על הרצפה, אני מתבוננת סביבי ורואה מועדון מלא באנשים.חבר קרוב מושך את החבלים שהושלכו על הרצפה תוך כדי ההורדה ומקפל אותם בחיוך.  פרצוף מוכר אחר מושיט לי יד ועוזר לרדת מהבמה, מושיב אותי ומביא לי מים מהבר. אנשים סביב ניגשים לומר כמה שהיינו יפים ואנשים אחרים רק מסמנים לי במבט "ואו". 

ואמנם החבלים כבר לא עליי אבל החיבוק נותר, החיבוק שלו והמחוות הקטנות מהחברים והאנשים הזרים מסביבממלאים אותי בתחושת בית ושייכות.