על קו התפר

אני אוהבת את המראה המוקפד של ציפורנים קצרות, במיוחד ששלי כל כך עדינות ועדיין זה לא מה שימנע ממני להשאיר עליך סימנים של שריטות.

הסשנים שמרגישים לי הכי מיוחדים הם הסשנים המשותפים עם בן זוגי בכל הקונסטלציות האפשריות:

• אנו מסשנים ביחד את אות/ה אחד/ת בו זמנית.
• אנו מסשנים ביחד את אות/ה אחד/ת כל אחד בתורו, כשהוא קושר ואני מצטרפת רגע אחרי עם הנרות לדוגמה.
• כשאנחנו מסשנים שניים זה לצד זה. 
• שאני מסשנת והוא מסשן אותי תוך כדי.

לכל סוג סשן כזה קסם משלו אבל מה שחשוב הוא החיבור של הביחד ולא כל אחד לעצמו.

בתמונה אני נשענת על הנשלט שלי כמו על חומר או ספסל תוך כדי סשן אימפקט איתו. 

לפני כשבועיים בן זוגי עדכן אותי שהבת של חברים טובים מגיעה לבלות במועדון עם שתי חברות בגילה והוא התבקש לשים עליה עין , כי בסך הכל היא מאוד צעירה, לא כל כך מזמן חגגה שמונה עשרה. אני את הגיל הזה חגגתי כבר לפני שני עשורים ובתור אלהורית כבר לגמרי שכחתי מה משמעות הדברים. 

הן הגיעו במרץ ואנרגיות כל כך גבוהות, מתרגשות מכל דבר בקולי קולות ולבושות בהתאם לתנאי הדרס קוד כמעט ללא בגדים במלוא התעוזה ועם וייב של שייכות למקום הזה מאז ומעולם. הן הגיעו לטרוף את הלילה ולהתנסות בכל דבר. 

הבנות התמקמו בכלוב הקטן, בו אנו נוהגים לבלות את מרבית הלילה. אמנם עם מעט מאוד בגדים לגופן אך מאובזרות בהתאם עם קולרים, רצועות, רתמות ומדבקות לפטמות. מכירות היטב את המושגים גם אם עדיין לא בהכרח מבינות עד הסוף את משמעותם.

הבת של החברים פחות מתחברת לכאב, מעדיפה להעניק אותו לאחרים אך חברותיה מוכנות לספוג ולשחק. כל מה שהאחת עושה גם השניה מייד רוצה. הן התחילו בסשן שיבארי כל אחת בתורה, מתלהבות מתחושת החבלים והריחוף באוויר. 

המשיכו לסשן אימפקט כשהן מגדירות את עצמן עדינות ורגישות לכאב, כל מכה, לא משנה מה עוצמתה מוציאה מהן צווחה וככל שהאחת צווחת חזק, החברה שלה תצווח חזק יותר, מתחרה איתה. ולקינוח השארנו את השעווה. עברנו לכלוב הגדול בו יש מלא מקום ישיבה, כששתיהן מכופפות מעל חמור כשהשעווה החמה זולגת על גופן. סישנתי את ד' עם הנרות, תחילה מטפטפת עליה טיפה טיפה ברחמנות, כשמכל מגע היא קופצת וצועקת אבל לא מתרוממת, לא מפסיקה. האמת קצת נבהלתי, עצרתי ושאלתי האם היא בסדר, אולי זה בלתי נסבל?  הכל טוב היא ענתה לי, "אני במוד של צרחות", סיכמנו שאם זה יהיה יותר מדיי היא פשוט תגיד ונעצור. המשכנו בסשן כשהיא וחברתה לא מפסיקות לצרוח, בעיקר מהתלהבות ומושכות המון תשומת לב מכל כיוון, אף פעם לא יצא לי לסשן עם קהל כה רב שלא מסוגל לעבור בלי לעצור ליד. 

אני מודה שבתחילת הלילה קצת נבהלתי, כבר שכחתי איך זה להיות כל כך צעירה שמתלהבת מכל חוויה חדשה אך הבנות הצליחו לסחוף אותי, להינות ולהתרגש מכל דבר קטן ביחד איתן. 

סושי זו הארוחה המועדפת עליי, אין לי ספק שהוא יהיה טעים יותר מסודר על גופו של נשלט עירום ואזוק, כשכל הרטבים זולגים על גבו וישבנו ואני משתמשת במקלות האוכל יותר לצורך נעיצה ושריטה מאשר לאכילה עצמה.

תמונת AI צנועה להמחשה כי הוא לא הסכים לתפנית נועזת יותר 🤷

מכירים את המצבים האלו שיש לכם תסריט שלם בראש איך הערב הולך להתנהל ובסוף הכל משתבש והערב מקבל תפנית חדשה לגמרי?

יצאתי מהמשרד מאוחר, אחרי תשע בערב, קבעתי בספונטניות עם דניאל לאחר שהביע את רצונו לנקות את הדירה עם גאג, ואיך אפשר לסרב לכך?  אז התחלנו את הערב עם הנחיות ברורות לניקיון כשהוא לבוש בחוטיני כתמתם וגאג. אני בינתיים התיישבתי על הספה עם המחשב הנייד, משלימה משימות עבודה ושומעת מוזיקת צ'יל בספוטיפיי. 

שיחת טלפון מהבוס שלי בתשע וחצי, צריכים אותך בזום, איזה באסה, מתחברת עם מצלמה סגורה. זום של צוות אנשי כספים, עורכי דין, לפחות עשרה אנשים ואני מתבוננת תוך כדי בדניאל אשר מנקה ממש ממולי את השירותים והמקלחת עם ישבן חשוף. 

הוא מסיים את הניקיון ומקבל הנחיה לשטוף היטב את הרצפה, יום לפני עשינו 3 חורים בתקרה כדי לתלות סופסוף את הבמבוק והכל היה מלא בטיח ואבק וידרשו מספר פעמים של ניקיון יסודי כדי שהבית יהיה באמת מבריק. 

הזום ממשיך ואני מקשיבה בחצי אוזן, אין לי הרבה סבלנות אחרי 12 שעות במשרד, פה ושם מפנים אליי שאלה, לכן אני עם מיקרופון פתוח, אין ברירה. דניאל מסיים לנקות ואני מסמנת לו לעמוד על ארבע צמוד לספה על מנת שאוכל להשתמש בו כהדום. רגליי מונחות עליו והמחשב מנוח על ברכיי ומדיי פעם מעבירה על גבו את ציפורניי, מותירה שריטות כמזכרות. הזום מתמשך, אני מכבה את המיקרופון לדקה ומורה לדניאל לזחול על ארבע לכיוון מתלה הכלים החדש בדירה ולבחור כלי. משימה פשוטה לביצוע לכאורה, אבל האם עמדתם אי פעם מול כזאת בחירה? 

דניאל חזר עם סלפר מעור בצבע אדום, תהיתי לרגע על הבחירה, זה הסשן השלישי שלו איתי והוא בחר בכלי שמבחינת הניראות שלו הכי מזכירה חגורה. האם בחר בו כי זה נראה לו הכי מוכר והוא יכול לנחש את אופי המכה? אני לא בטוחה שהוא כבר מזהה ומבדיל את הכאב שחש מפלוגר עור לפלוגר חבלים, או בין ספנקר לסרגל. המחשבה הזאת נותרה בגדר שאלה. 

הנחתי את המחשב הנייד בצד ווידאתי שוב שהמיקרופון אינו פועל, כופפתי את דניאל כך שגופו העליון צמוד לרצפה והישבן משוויץ כלפי מעלה ונתתי לו מכה. לא חלשה ולא חזקה, במטרה לבחון את התגובה. הוא נאנח מעט, הגברתי קצב ואז הורדתי בחזרה, הוא ביקש בעדינות...  אלו מסוג הבקשות שמדליקות אותי, עושות לי חשק ללכת על הקצה ולהוכיח לו הוא יכול אבל כפי שכבר אמרתי, זה עדיין טרי וחדש , אז בסך הכל ריחמתי. 

מדיי פעם בדקתי שהמצלמה והמיקרופון בזום אכן כבויים, שלא יתחילו לשאול שאלות ולתהות מה זה הצלילים האלו העולים מכיווני. אמנם לא תכננתי ולא תיארתי לעצמי שכך יתנהל הערב והסשן אך אין ספק ששנינו זכינו בעוד חוויה חדשה ומעניינת. 

לא נעים לי לבקש עזרה, לא נוח לי להכביד ולא בא לי שמישהו ירגיש שהוא חייב, בטח ובטח אם אני לא בטוחה שיש לי מה לתת בחזרה בהכרח.

אבא שלי היה נוהג לומר שלא נעים לפתוח מטריה בחור תחת( רעיון לפנטזיה מספר #4? ) ומסתבר שהוא צדק כי חלומות צריך לצעוק.

אז צעקתי בשקט, שאני זקוקה לעזרה של הנדימן כדי להגשים משאלה ולעצב את דירתי הקטנה באופי בדס"מי שלה היא ראויה וקיבלתי מלא פניות והצעות לעזרה. חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות עד שהגיע י' וביצע את העבודה תמורת כוס מים וחיוך. 

אז ראשית תודה רבה, זה בכלל לא מובן מאליו 🌷 

ושנית, אל תתביישו, תצעקו חלומות. 

את תוצאות העבודה הבאמת קשה שעשה אראה לכם כשנתלה את הבמבוק בסופ"ש 😍

אף פעם לא אהבתי לבשל, 

בתור ילדה אפילו תכננתי חתונה עם שף וחברה שלי עם רופא שיניים. עשינו את כל החישובים הנכונים לחיים נוחים. כך שברור שהדרך ללב שלי (לא לתחתונים) היא באמצעות אוכל טעים שמבשלים במיוחד עבורי. 

הפנטזיה היא ארוחת ערב מושקעת וטעימה שהוכנה במיוחד עבורי ובן זוגי, כשהנשלט? כשהנשלט שהכין, מקבל את ארוחת הערב שלו מתחת לשולחן כי לא טרחנו ללבוש בגדים תחתונים. 

תמונת AI להמחשה. 

אני רוצה לבוא לבקר אתכם, היא כתבה לי. השבוע היה עמוס במיוחד ולא הצלחנו למצוא יום פנוי למפגש. הזמנתי אותה לשחק איתנו במועדון אבל גם זה לא ממש הסתדר ואיפשהו זה כמעט התמסמס.

היא לא ויתרה לנו, כתבה לי שוב שבוע אחרי, החלטתי שלא משנה מה, אני מפנה זמן עבורה. קבענו בשעות הערב במהלך השבוע, למרות העומס שאני חווה בשגרה, הפגישות האלו הן כמו נקודות אור ממגדלור, אשר נותנות לי את הכח להתמודד עם היום.

היא הגיעה בזמן ונכנסה לדירה עם חיוך ואנרגיות של פיה ורודה. ישבנו לשיחה קצרה, לא יצא לנו לשחק בעבר שלא בספונטניות במסיבה וגם הייתה לה תקופה ארוכה ללא סשנים. היה לנו חשוב להבין מה לא ומה כן. 

אז התחלנו בקשירה, היא התפשטה וחשפה בגד גוף שחור ורוד עם מלמלה מתוקה. כה אופייני לפיה הורודה, התלהבתי ממנה כמו ילדה קטנה. אני לא קושרת, רק צופה, מדיי פעם נותנת יד, עוזרת להחזיק חבל או מקפלת בסיום הסשן. אולי יום אחד יתעורר בי החשק ללמוד את אומנות השיבארי, אבל היום אני פשוט מרגישה שזו אחריות גדולה שאין לי את הפניות עבורה.

לאחר תקופה ארוכה שלא הסתשנה ולא נקשרה, לקח לה זמן להתאושש מהקשירה. עשינו הפסקה, ישבנו לאכול ארוחת ערב שהבטחנו לה עוד מהדרך.

עם בטן מלאה (לא באמת) עברנו לסשן שעווה, היא הורידה עוד שכבה מעצמה ונשארה עם חוטיני מצויר של טום וג'רי. כשברקע מתנגנת המוזיקה הייחודית שבן זוגי בוחר לסשנים היא נשכבה על מזרן והתחלנו לטפטף עליה שעווה.

באופן מפתיע היא לא הפסיקה לצחוק ולא בכדי להתגבר על תחושת הכאב אלא כי טענה שזה מדגדג. טיפות השעווה החמה הניתזות על גופה מדגדות אותה. אז היא צוחקת ומתפתלת על המזרן ואני לא מתאפקת, מתחילה לצחוק ביחד איתה.

את הערב סיימנו בקילוף השעווה מגופה, אפשר עם סכין חמאה, שפכטל, ציפורניים או בדרך האהובה עלינו, עם פלוגר. כשעוצמת המכה שוברת את שכבת השעווה ומעיפה אותה לכל כיוון. עברנו על מספר כלים שונים, כשהיא רוקדת למגע החבטות של הספנקרים והפלוגרים עם האנרגיות המיוחדות שלה.

גדלתי בבית שהמילה טרנינג לא היה בלקסיקון שלו, טייץ ונעלי ספורט היו מיועדים לאימוני כושר בלבד וכל יציאה מהבית הייתה מינימום התארגנות לנשף. 

בסוף שנות העשרים שלי בישלתי בבית ונתקעתי בלי מצרכים, בתחושת בושה קפצתי לירקן כשאני לא מאפרת ( אוי ואבוי) והמוכר התחיל איתי, הייתי בהלם.

איך יתכן שמצאתי חן בעיניו בלי מייקאפ ובגדי יציאה?

עשור אחרי, אני לא מתאפרת, לא לובשת חזיות עם ברזלים ולא נועלת נעלי עקב לעבודה ובשגרה. ובאשר לטרנינגים ובגדי בית? עדיין אין לי בארון כי אני פשוט לא טורחת ללבוש כלום, וכדי לצאת לזרוק את הזבל או לפגוש שליח אני שמה שמלת אוברסייז על גוף עירום.

כן, כן, בלי תחתונים ובלי חזיה. 

איזה אומץ. 

התמונה היא טיזר מהתקופה האחרונה.

יש למה לצפות 😉

אנו לא מסתירים שתמיד נשמח להכיר אנשים חדשים מהקהילה למטרות משחק, חוויות משותפות או חברות לטווח ארוך או קצר או גם וגם (וגם). 

בעקבות שיחה קצרה עם בן זוגי, פנה אליי דניאל על מנת לתאם ערב של חבלים וקשירות. הפניה שלו הייתה מדויקת ועניינית, ללא שיח התשה מיותר סחור סחור. 

בערב בו נפגשנו, שוחחנו מעט וביקשנו ממנו להתפשט, לרגע הוא לא היסס. הסיר הכל והתמסר למגע החבלים. הוא נקשר בעבר בקשירות קרקע וזו הייתה הפעם הראשונה שלו של קשירת סספנשיין. היה ניכר שזה לא פשוט עבורו להיות תלוי באוויר על החבלים. 

ניגשתי אליו ושאלתי האם אני יכולה לגעת בו, הוא הגיב בחיוב והעברתי את ידי על גופו בליטוף. הגוף שלו הגיב במיידית, קשה להסתיר את האמת כשאתה עירום. השילוב בין הניגודיות של המגע הקשה והחותך של החבלים לליטוף הרך והנעים בגוף יכול בהחלט לעורר. אבל לא הסתפקנו רק בזה, החזקתי בידי נר והתחלתי לטפטף עליו שעווה חמה טיפה לאחר טיפה תחילה. השעווה אשר נמסה מהלהבה של הפתיל הכפול החלה להצטבר ולזלוג על גופו בצורה כה יפה. 

אמנם, בגלל נסיבות אישיות של כל אחד מאיתנו הסשן היה די קצר אך בהחלט השאיר חיוך על פניי, הסיפוק בחווית חדשות מול אדם שאינו חושש ואינו מתבייש במחשבותיו והרצונותיו הבלתי שגרתיים.