|
|
|
אני מתגעגעת לסשן האהוב עליי עם הבראטית.
הסשן הזה בו אני מושיבה אותה על כיסא בר במקום כמה שיותר פומבי, חולצת את שדיה מהחזיה המיותרת וסוטרת לשדיה החשופים.
כל הסובבים עוצרים להסתכל, בין אם זה על המחזה המפואר של שדיה היפהפיים ובין אם זה לבדוק שהיא בחיים לאור הצעקות שיוצאות מפיה בסגנון של "חשבתי שאת אוהבת אותי" תוך כדי הצחוק המתגלגל שלה.
ביום חמישי פגשתי את קיטי, נשלטת מתוקה מהצפון הרחוק (מאוד מאוד) שהקשר איתה לא שרד את המרחק הפיזי וגם את המנטאלי לצערי.
ידעתי שהיא מתכוונת להגיע, לא ציפיתי לראות אותה עונדת את הקולר שהזמנתי עבורה והענקתי לה ביום ההולדת.
קולר בהזמנה מיוחדת מאטסי, מסאטן ורוד, פפיון ותליון של חתול ישוב על ירח. חבל שלא ניתן לצרף תמונה.
אני אוהבת להעניק מתנות ייחודיות.
גם סט של אוזניים וזנב שקיבלה ממני במתנה היה.
זו הייתה הפתעה טובה שהשאירה לי
תחושה נעימה בגוף ובלב.
לא פספסתי סדום כבר כשנתיים רצוף.
מכל אירוע בדס"מי, פליי שקיים,
מסיבה או מאנץ' , סדום הוא הכי הכי משמעותי, והכי נכון ובית עבורי.
סדום הוא מקום של חברים, חיבוקים,
חיבורים וסשנים איכותיים. שיח בדס"מי
אמיתי לצד שיחות חולין ושיתופים מהלב, והמוזיקה פשוט מעולה.
בסדום התחילו מערכות יחסים משמעותיות
בחיי כאשר שתיהן קשורות וכרוכות אחת בשניה.
האחת עם בן זוגי, והשניה עם חבלים
כשהוא זה שקושר אותי.
בסדום גם ריחפתי באוויר בפעם הראשונה.
והנה, בגלל משימת עבודה חשובה מצאתי את עצמי כמעט מפספסת ולא מגיעה.
נחתתי בבית ברבע לאחת עשרה
עם הוראה להיות זמינה,
שלפתי את הדבר הראשון
שמצאתי בארון, בלי מנוחה, אוכל,
תכנון מוקדם והתארגנות פשוט יצאתי לכיוון.
הגעתי באחת עשרה ורבע כשבן זוגי
ממתין לי בכניסה, אנחת רווחה, תחושה
מאוד נעימה. עדיין אני בלחץ והראש בעבודה. בדרך מלא חיבוקים וחיוכים
ואני בכלל לא מרוכזת ומרגישה אשמה.
אני לא פה ולא שם.
אני רוצה להירגע, לשתות ולהשתחרר
לסשן ולהסתשן בעוצמה,
אבל אני לא באמת יכולה, הלחץ של התקופה
האחרונה בכל פן וצורה
מציף אותי יותר מדיי
וזו תהיה טעות ושטות מצידי.
אז אני עומדת בכלוב והנשלט שלי
עומד מאחורי מעסה לי את הכתפיים
והבראטית על הברכיים מתחת
לחצאית היותר מדיי ארוכה שלי
מחבקת ומנשקת אותי.
ואני נרגעת ומחייכת לכמה רגעים.
בן זוגי קושר אותי לאחר חצות,
אני עולה על הבמה בידיעה ברורה
שהקשירה תהיה מאתגרת עבורי
אבל אני באמת זקוקה לכך, אני יכולה.
וכשאני כבר באוויר, הוא מנסה להקל
עליי ולהוסיף עוד חבלים,
התחושה מדהימה,
אין יותר לחץ, אין דבר שתלוי בי
ברגע זה, אני באוויר ואין לי שליטה
בשום דבר ואף אדם.
אני פשוט רגועה.
לאחר שהוא מוריד אותי,
אני מתיישבת חשופה על הבמה.
הורדתי את השמלה במהלך הקשירה
ולא לבשתי חזיה. עם חוטיני וגרביון בלבד
אני מנסה לחזור לעצמי.
הנשלט שלי יושב לצידי ומעסה
את ידיי, עוזר לגופי להתאושש מהקשירה,
והבראטית מלפני ובין רגליי
מלטפת ומנשקת אותי.
אז אמנם לא הייתי במיטבי בסדום האחרון,
ולא הייתי באווירה ובתחושה הרגילה,
לא שתיתי, לא סישנתי
אבל הייתי מוקפת בחברים
ואנשים שאוהבים אותי
ולצד בן זוגי.
ביום חמישי האחרון השתתפתי בפמדום,
התחלתי את הערב כהגרלי על הבר.
אני אוהבת את הזמן הזה שבו
אני יושבת עם כוס וודקה חמוציות
ומפטפטת עם חבריי
כשהנשלט שלי נמצא על הרצפה לרגליי.
על הבר לידי, התיישב חבר טוב שלי,
הוא נעלם לתקופה בגלל מילואים
וכל כך שמחתי שהזדמן לו להגיע.
ביקשתי מהנשלט שלי להביא לי נרות
והובלתי את שניהם לכלוב הגדול.
שם הם נעמדו על הרצפה על ארבע,
כל אחד מצד אחר כשאני מטפטפת
עליהם שעווה חמה.
מחליפה בין הנרות מדיי פעם,
עושה הפסקה וחוזרת,
מרחיקה ומקרבת את הנר ונהנית לראות
איך הגוף שלהם נע תוך כדי החוויה.
ואז מגיעה הבראטית, זוחלת לה על
ארבע לכיווני אחרי שסיימה סשן
ואומרת גם אני רוצה.
אני מאשרת לה להצטרף והיא נעמדת
מולי באותה התנוחה ובציפייה.
יש לי רק שתי ידיים (וטוב שכך)
אז אני עוברת ביניהם, לא בסדר מסוים,
הם עומדים בציפייה, בהמתנה
וחוסר ידיעה מתי תורם מגיע.
ואז אני מחליטה להפוך אחד מהם
לכיסא אנושי, מתיישבת לי
וממשיכה לטפטף שעווה על האחרים,
עכשיו זה קרוב וחם יותר.
רק שהבראטית לא רגועה,
השעווה חמה לה, אבל היא עקשנית
ונכנסת להתקף של צחקוקים
בלתי פוסקים ומדביקה
את כולם.
והנה ארבעה אנשים נקרעים מצחוק
תוך כדי הסשן ואני מתמלאת
בתחושת שלווה ושמחה
וגם קצת גאווה
כי למה לא?
השעה חמישה לשמונה בערב,
שיחה מהבוס.
אני: הלו
הבוס: שמואל (שם בדוי) איתי על הקו,
את עושה לי בושות.
אני: מה קרה?
הבוס: את עושה לי בושות.
השובר לא שולם, השכר טרחה לא הועבר.
אני: השובר שולם אתמול, שכר הטרחה יוזן בבנק מחר.
שמואל: מחר?
אני: כן.
הבוס: טוב, ביי. שמואל תישאר איתי על הקו...
ממש לא מזמן הייתי מגיבה אחרת.
המשפט "את עושה לי בושות" היה ברגע מעלה לי את מפלס החרדה.
הייתי מתבלבלת, מגמגמת
מתחילה להסביר ולתרץ.
שיחה כזאת, שמתרחשת לא בפעם
הראשונה, גם לא העשירית,
גם לא המאה לדעתי
הייתה הורסת לי את הערב
וככל הנראה גם את הלילה.
הפעם הגבתי אחרת והמשכתי את הערב.
כשאני מגיעה אליו מוקדם בבוקר לדירה ומזדחלת לתוך חיבוק במיטה. הוא מזהה אותי ברגע, זורק הערה על כך שהלך לישון לבד, מחבק, מלטף, מגניב נשיקות קטנות וכל זאת מתוך שינה. אני שלווה ואהובה.
כשאני מרחפת באוויר, מוחזקת בחבלים על הבמה. שוקעת לתוך התחושות, נושמת עמוק, מרשה לעצמי לשחרר את כל הכאב, להיאנק ולהוציא קולות בחסות עמדת הדיג'יי שמאחורי והוא ניגש לבדוק שאני בטוב ונושק לשפתיי.
כשאנחנו מסשנים יחדיו, בין אם זה את אותו אחד/ת או שניים שונים אחד לצד השני. בין אם זה בדינמיקה משותפת ובין אם כל אחד מרוכז בשלו, הנוכחות שלי לצידו משרה בי תחושת ביטחון שונה ומיוחדת.
כשאני מתקשה לשחרר והוא לא מוותר. הוא מאפס אותי בדרכו ולמרות שבאותו הרגע באמת קשה הוא לא חושש מהאתגר ולא מוותר לרגע עליי. זה לא ברור מאליו.
כשאני שואלת האם יש משהו שאני יכולה לעשות עבורו, לדאוג או להביא לו והוא מבקש רק את החיוך שלי,
שאהיה מאושרת.
תוך כדי שאני עוד מנסה להתרגל
לסטאטוס החדש שלי,
ללמוד להתנהל בתוך שגרה שונה
עם שפע של זמן עצמי
התחילה המלחמה.
שלושה ימים כמעט רצופים שאני לבד,
כן קפצתי למשרד,
עשיתי מלא שיחות עבודה
ועליתי לפגישות זום עם מצלמה סגורה,
לא בא לי שיראו שאני בפיג'מה.
אז ביום הראשון זה היה נחמד,
אני אדון לעצמי (אני עוד לא מספיק זקנה על מנת
שתקראו לי גברת!) עם הספקי עבודה
שמגיעים לשיאים, משלימה פערים,
ומגיעה למשימות שתמיד נדחקות הצידה.
ביום השני עוד הייתי אופטימית...
אבל בשלישי התפרקתי
ללא תשומת לב אנושית אמיתית,
הרגשתי בודדה מתמיד.
יותר מדיי זמן פנוי למחשבות, שאלות ותהיות, ניתוחים מיותרים ונבירה עצמית במה ואיך יכלתי לעשות אחרת.
עד שאמרתי די, יש לי את הכלים,
היכולות והאנשים להתמודדות הזאת.
ברור שאני חזקה אבל איני עשויה מפלדה
ואין באמת סיבה שלא לבקש עזרה.
אז הבן זוג שלי קפץ לחיבוק ולבלות איתי
מעט תוך כדי החג,
והבראטית הופיעה לקראת הלילה ודאגה לכל צרכי
גם ביום למחרת.
חיבקה, סידרה, בישלה ועוד כמה
דברים שהיא מפרטת בבלוג שלה.
תוך כדי את הנשלט המסור שלי
שלחתי לכמה סידורים עבורי.
איסוף חבילות, קניות
שללא רכב פשוט בלתי אפשרי לעשות.
כך שעוד יום חלף והנה כמעט סופ"ש.
אז מוסר ההשכל פה הוא ההבנה
שאני אסירת תודה על הטוב ועל הרע.
כי מכל דבר צומחים ומתפתחים
ולמזלי, בחיי יש כל כך הרבה
דברים ואנשים טובים.
תחייכו, חמישי היום.
חמישי קימברלי 😍
פעם אהבתי חבלים בגלל האומנות, בגלל האתגר,
היום אני אוהבת אותם בזכות החיבור.
הוא מסדר את ידיי
למנח המתאים מאחורי גבי,
אינו ממהר, מתקרב לעורפי, נושם אותי,
מעביר צמרמורת בגופי.
הכאב הוא אחר, אינו חד וחולף, הוא לא שורף.
החבל שצמוד לגופי, הוא קצת כמו עינוי,
מכריח אותי את העיניים לעצום ולנשום,
להרפות כל שריר ולהתמסר לתחושה.
אולי לשחרר אנחה או אולי אנקה?
בזמן שהוא מתבונן בי מהצד בשתיקה,
אני מקשיבה, אך בראשי מחשבה:
כמה אני רוצה, שיושיט את ידו אליי
וילטף את פניי.
בפעם הראשונה ששמעתי על הבדס"מ הייתה בתקופת הצבא, מחבר שהשתחרר, אני עוד הייתי בקבע.
ישבנו בבית קפה בקניון והוא דיבר בשטף ובהתרגשות גדולה על מסיבות, מבוכים, מלכות ונשלטים. לא הבנתי הרבה, הכל נשמע לי קצת הזוי ומשונה, סוג של מדע בדיוני.
את השיחה הזאת אחסנתי, באיזה מדף מאובק ומוזנח. לא היה בי את הדחף והסקרנות לחקור ולגלות על מה כל המהומה ולא חשבתי לרגע, שהוא מספר לי על המקום שאני הולכת לבלות בו בקביעות בעוד כחמש עשרה שנה.
לפני כשנתיים התחלתי להגיע למועדון עם שתי חברות, על מנת לרקוד, לשתות, לפלרטט ולהתבונן בסשנים מרחוק. אני אוהבת את האווירה החופשית הזאת, בה הכל נראה לגיטימי, גם מה שפחות.
יש לי הרבה יתרונות אך אני לא טובה בלהתאים את עצמי לתוך הגדרות ותבניות. תמיד הרגשתי שבכל מקום אני נוטה ליפול בין הכיסאות, לא לפה ולא לשם. גם כשמצליחה להשתלב לכאורה, בפנים אני יודעת שאני אחרת, אני שונה. במועדון הכל פתוח, הכל מותר, תהיי מי שאת, בלי לחשוב יותר מדיי.
הבחנתי בו מייד, הוא שונה ובולט אפילו בחברה כה משוחררת ופתוחה. לא, לא הרמתי גבה, במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים אשר טווח ה"נורמאלי" שלהם הוא הרבה יותר מגוון ורחב מהתבנית הצרה שהחברה שלנו מכתיבה. ואם זה מה שעושה לו טוב, מי אני שאשפוט?
ראיתי מולי בן אדם אמיתי, שאינו מנסה לטשטש או להסתיר את המקום אליו שייך. הוא נותר נאמן לעצמו ולאורח חייו. ממבט ראשון ידעתי שעומד מולי אדם שניתן לסמוך עליו והוא זכה בכבוד והערכה רבה מבחינתי גם מבלי לגשת ולהכיר.
אך אני לא טובה ביצירת אינטראקציות חברתיות חדשות, אולי יום אחד הוא ייגש אליי להכיר אותי?
