בפעם הראשונה ששמעתי על הבדס"מ הייתה בתקופת הצבא, מחבר שהשתחרר, אני עוד הייתי בקבע.
ישבנו בבית קפה בקניון והוא דיבר בשטף ובהתרגשות גדולה על מסיבות, מבוכים, מלכות ונשלטים. לא הבנתי הרבה, הכל נשמע לי קצת הזוי ומשונה, סוג של מדע בדיוני.
את השיחה הזאת אחסנתי, באיזה מדף מאובק ומוזנח. לא היה בי את הדחף והסקרנות לחקור ולגלות על מה כל המהומה ולא חשבתי לרגע, שהוא מספר לי על המקום שאני הולכת לבלות בו בקביעות בעוד כחמש עשרה שנה.
לפני כשנתיים התחלתי להגיע למועדון עם שתי חברות, על מנת לרקוד, לשתות, לפלרטט ולהתבונן בסשנים מרחוק. אני אוהבת את האווירה החופשית הזאת, בה הכל נראה לגיטימי, גם מה שפחות.
יש לי הרבה יתרונות אך אני לא טובה בלהתאים את עצמי לתוך הגדרות ותבניות. תמיד הרגשתי שבכל מקום אני נוטה ליפול בין הכיסאות, לא לפה ולא לשם. גם כשמצליחה להשתלב לכאורה, בפנים אני יודעת שאני אחרת, אני שונה. במועדון הכל פתוח, הכל מותר, תהיי מי שאת, בלי לחשוב יותר מדיי.
הבחנתי בו מייד, הוא שונה ובולט אפילו בחברה כה משוחררת ופתוחה. לא, לא הרמתי גבה, במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים אשר טווח ה"נורמאלי" שלהם הוא הרבה יותר מגוון ורחב מהתבנית הצרה שהחברה שלנו מכתיבה. ואם זה מה שעושה לו טוב, מי אני שאשפוט?
ראיתי מולי בן אדם אמיתי, שאינו מנסה לטשטש או להסתיר את המקום אליו שייך. הוא נותר נאמן לעצמו ולאורח חייו. ממבט ראשון ידעתי שעומד מולי אדם שניתן לסמוך עליו והוא זכה בכבוד והערכה רבה מבחינתי גם מבלי לגשת ולהכיר.
אך אני לא טובה ביצירת אינטראקציות חברתיות חדשות, אולי יום אחד הוא ייגש אליי להכיר אותי?