לא פספסתי סדום כבר כשנתיים רצוף.
מכל אירוע בדס"מי, פליי שקיים,
מסיבה או מאנץ' , סדום הוא הכי הכי משמעותי, והכי נכון ובית עבורי.
סדום הוא מקום של חברים, חיבוקים,
חיבורים וסשנים איכותיים. שיח בדס"מי
אמיתי לצד שיחות חולין ושיתופים מהלב, והמוזיקה פשוט מעולה.
בסדום התחילו מערכות יחסים משמעותיות
בחיי כאשר שתיהן קשורות וכרוכות אחת בשניה.
האחת עם בן זוגי, והשניה עם חבלים
כשהוא זה שקושר אותי.
בסדום גם ריחפתי באוויר בפעם הראשונה.
והנה, בגלל משימת עבודה חשובה מצאתי את עצמי כמעט מפספסת ולא מגיעה.
נחתתי בבית ברבע לאחת עשרה
עם הוראה להיות זמינה,
שלפתי את הדבר הראשון
שמצאתי בארון, בלי מנוחה, אוכל,
תכנון מוקדם והתארגנות פשוט יצאתי לכיוון.
הגעתי באחת עשרה ורבע כשבן זוגי
ממתין לי בכניסה, אנחת רווחה, תחושה
מאוד נעימה. עדיין אני בלחץ והראש בעבודה. בדרך מלא חיבוקים וחיוכים
ואני בכלל לא מרוכזת ומרגישה אשמה.
אני לא פה ולא שם.
אני רוצה להירגע, לשתות ולהשתחרר
לסשן ולהסתשן בעוצמה,
אבל אני לא באמת יכולה, הלחץ של התקופה
האחרונה בכל פן וצורה
מציף אותי יותר מדיי
וזו תהיה טעות ושטות מצידי.
אז אני עומדת בכלוב והנשלט שלי
עומד מאחורי מעסה לי את הכתפיים
והבראטית על הברכיים מתחת
לחצאית היותר מדיי ארוכה שלי
מחבקת ומנשקת אותי.
ואני נרגעת ומחייכת לכמה רגעים.
בן זוגי קושר אותי לאחר חצות,
אני עולה על הבמה בידיעה ברורה
שהקשירה תהיה מאתגרת עבורי
אבל אני באמת זקוקה לכך, אני יכולה.
וכשאני כבר באוויר, הוא מנסה להקל
עליי ולהוסיף עוד חבלים,
התחושה מדהימה,
אין יותר לחץ, אין דבר שתלוי בי
ברגע זה, אני באוויר ואין לי שליטה
בשום דבר ואף אדם.
אני פשוט רגועה.
לאחר שהוא מוריד אותי,
אני מתיישבת חשופה על הבמה.
הורדתי את השמלה במהלך הקשירה
ולא לבשתי חזיה. עם חוטיני וגרביון בלבד
אני מנסה לחזור לעצמי.
הנשלט שלי יושב לצידי ומעסה
את ידיי, עוזר לגופי להתאושש מהקשירה,
והבראטית מלפני ובין רגליי
מלטפת ומנשקת אותי.
אז אמנם לא הייתי במיטבי בסדום האחרון,
ולא הייתי באווירה ובתחושה הרגילה,
לא שתיתי, לא סישנתי
אבל הייתי מוקפת בחברים
ואנשים שאוהבים אותי
ולצד בן זוגי.