אנחנו נוהגים להגיע מוקדם למועדון ולתפוס את הבמה לסשן מוקדם של חבלים.
אני עולה על הבמה ועוצמת עיניים, אנשים נכנסים לאט לאטניגשים לבר, חיבוקים של שלום, מעיפים מבטים לכיון הבמה אבל עוד לא מתעכבים.
והנה, אני כבר אוויר, שום דבר לא קיים יותר מלבדי, מלבדו והחבלים שאוחזים אותי בחיבוק צמוד כל כך שאני מרגישה בכל נים בגוף ובנשמה.
אני לא רואה אבל יודעת שהוא מתבונן בי מהצד, עושה סביבי סיבוב, ניגש לתת לי נשיקה ולאפשר לי לבקש בקשה עוד חבל, אולי שעווה? או שמספיק והגיע הזמן לרדת למטה.
כשאני יורדת מהחבלים על הרצפה, אני מתבוננת סביבי ורואה מועדון מלא באנשים.חבר קרוב מושך את החבלים שהושלכו על הרצפה תוך כדי ההורדה ומקפל אותם בחיוך. פרצוף מוכר אחר מושיט לי יד ועוזר לרדת מהבמה, מושיב אותי ומביא לי מים מהבר. אנשים סביב ניגשים לומר כמה שהיינו יפים ואנשים אחרים רק מסמנים לי במבט "ואו".
ואמנם החבלים כבר לא עליי אבל החיבוק נותר, החיבוק שלו והמחוות הקטנות מהחברים והאנשים הזרים מסביבממלאים אותי בתחושת בית ושייכות.