בשגרה היומיומית שלי, לעתים קרובות אני מרגישה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי. העומס, הלחץ, רמת האחריות העצומה והחינוך מגיל קטן לא לסמוך על אף אחד, לעשות הכל לבד מובילים אותי לתחושות קשות כמו תסכול, חוסר אונים ודאון.
למזלי, אני מוקפת באנשים באמת טובים. המזכירים לי באופן מתמיד כמה אני חשובה, כמה אני אהובה וכמה זה בסדר להיעזר, זה בסדר לבקש, זה בסדר לצפות וזה בסדר גם לקבל.
בן זוגי הוא העוגן שלי, המצוף והמגדלור שאף פעם לא שוכח אותי ודואג לי גם ברגעים הכי לא צפויים. ככה פתאם, באמצע היום, מעדכן אותי שהוא בדרך אליי עם ארוחת צהריים שהכין עבורי.
ואני? מתרגשת עד דמעות, מוצפת באור כי באמת מבינה כמה זכיתי, באדם שרואה ומבין אותי.
וכשאין לי זמן לעצמי, בגלל שעות העבודה והמטלות המרובות, הנשלט המסור שלי מוכן להתייצב עבורי. לכל משימה, אם זה הסעה, סידורים, ניקיון, קניות או פינוק ועיסוי לנפש ולגוף.
והגורה, היא לא מפסיקה לפנק אותי ולהראות לי כמה אני חשובה, החל ממתנות קטנות שכל פעם מביאה, סרטונים מצחיקים ומחמאות באמצע היום ותבניות של אוכל מבושל בכמות שתישאר לי גם למחר.
כך שגם בימים של עומס ועצבים, עייפות מצטברת וירידת מתח אני מזכירה לעצמי להרפות ולשחרר ולחייך חיוך גדול, למרות. כי אני מוקפת באנשים באמת טובים המזכירים לי באופן מתמיד שאני לא לבד, אני חשובה ואני אהובה אפילו מאוד.