לפני כשבועיים בן זוגי עדכן אותי שהבת של חברים טובים מגיעה לבלות במועדון עם שתי חברות בגילה והוא התבקש לשים עליה עין , כי בסך הכל היא מאוד צעירה, לא כל כך מזמן חגגה שמונה עשרה. אני את הגיל הזה חגגתי כבר לפני שני עשורים ובתור אלהורית כבר לגמרי שכחתי מה משמעות הדברים.
הן הגיעו במרץ ואנרגיות כל כך גבוהות, מתרגשות מכל דבר בקולי קולות ולבושות בהתאם לתנאי הדרס קוד כמעט ללא בגדים במלוא התעוזה ועם וייב של שייכות למקום הזה מאז ומעולם. הן הגיעו לטרוף את הלילה ולהתנסות בכל דבר.
הבנות התמקמו בכלוב הקטן, בו אנו נוהגים לבלות את מרבית הלילה. אמנם עם מעט מאוד בגדים לגופן אך מאובזרות בהתאם עם קולרים, רצועות, רתמות ומדבקות לפטמות. מכירות היטב את המושגים גם אם עדיין לא בהכרח מבינות עד הסוף את משמעותם.
הבת של החברים פחות מתחברת לכאב, מעדיפה להעניק אותו לאחרים אך חברותיה מוכנות לספוג ולשחק. כל מה שהאחת עושה גם השניה מייד רוצה. הן התחילו בסשן שיבארי כל אחת בתורה, מתלהבות מתחושת החבלים והריחוף באוויר.
המשיכו לסשן אימפקט כשהן מגדירות את עצמן עדינות ורגישות לכאב, כל מכה, לא משנה מה עוצמתה מוציאה מהן צווחה וככל שהאחת צווחת חזק, החברה שלה תצווח חזק יותר, מתחרה איתה. ולקינוח השארנו את השעווה. עברנו לכלוב הגדול בו יש מלא מקום ישיבה, כששתיהן מכופפות מעל חמור כשהשעווה החמה זולגת על גופן. סישנתי את ד' עם הנרות, תחילה מטפטפת עליה טיפה טיפה ברחמנות, כשמכל מגע היא קופצת וצועקת אבל לא מתרוממת, לא מפסיקה. האמת קצת נבהלתי, עצרתי ושאלתי האם היא בסדר, אולי זה בלתי נסבל? הכל טוב היא ענתה לי, "אני במוד של צרחות", סיכמנו שאם זה יהיה יותר מדיי היא פשוט תגיד ונעצור. המשכנו בסשן כשהיא וחברתה לא מפסיקות לצרוח, בעיקר מהתלהבות ומושכות המון תשומת לב מכל כיוון, אף פעם לא יצא לי לסשן עם קהל כה רב שלא מסוגל לעבור בלי לעצור ליד.
אני מודה שבתחילת הלילה קצת נבהלתי, כבר שכחתי איך זה להיות כל כך צעירה שמתלהבת מכל חוויה חדשה אך הבנות הצליחו לסחוף אותי, להינות ולהתרגש מכל דבר קטן ביחד איתן.