לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

על קו התפר

זהו מרחב של שליטה דו סטרית.
כאן אני מתמסרת לחבלים ולידיו של בן זוגי ובו בזמן דומיננטית כלפי כל השאר, תובענית ופומבית שדורשת משמעת, ציות, סגידה ונוכחות מלאה ללא הבדלי מגדר וזהות.
לפני חודש. יום חמישי, 11 ביוני 2026 בשעה 5:07

בשגרה היומיומית שלי, לעתים קרובות אני מרגישה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי. העומס, הלחץ, רמת האחריות העצומה והחינוך מגיל קטן לא לסמוך על אף אחד, לעשות הכל לבד מובילים אותי לתחושות קשות כמו תסכול, חוסר אונים ודאון.


למזלי, אני מוקפת באנשים באמת טובים. המזכירים לי באופן מתמיד כמה אני חשובה, כמה אני אהובה וכמה זה בסדר להיעזר, זה בסדר לבקש, זה בסדר לצפות וזה בסדר גם לקבל.


בן זוגי הוא העוגן שלי, המצוף והמגדלור שאף פעם לא שוכח אותי ודואג לי גם ברגעים הכי לא צפויים. ככה פתאם, באמצע היום, מעדכן אותי שהוא בדרך אליי עם ארוחת צהריים שהכין עבורי. 

ואני? מתרגשת עד דמעות, מוצפת באור כי באמת מבינה כמה זכיתי, באדם שרואה ומבין אותי.


וכשאין לי זמן לעצמי, בגלל שעות העבודה והמטלות המרובות, הנשלט המסור שלי מוכן להתייצב עבורי. לכל משימה, אם זה הסעה, סידורים, ניקיון, קניות או פינוק ועיסוי לנפש ולגוף.


והגורה, היא לא מפסיקה לפנק אותי ולהראות לי כמה אני חשובה, החל ממתנות קטנות שכל פעם מביאה, סרטונים מצחיקים ומחמאות באמצע היום ותבניות של אוכל מבושל בכמות שתישאר לי גם למחר.


כך שגם בימים של עומס ועצבים, עייפות מצטברת וירידת מתח אני מזכירה לעצמי להרפות ולשחרר ולחייך חיוך גדול, למרות. כי אני מוקפת באנשים באמת טובים המזכירים לי באופן מתמיד שאני לא לבד, אני חשובה ואני אהובה אפילו מאוד. 

 

 

לפני חודש. יום שישי, 5 ביוני 2026 בשעה 12:15

אחרי סשן אימפקט משותף וקשוח שעשינו לא', הוא אמר לי שהחבלים כבר מוכנים, ממתינים.

אז ניגשתי לכלוב הקטן והתחלתי להסיר מעצמי את כל האביזרים, את הצמיד, את המשקפיים, את הרתמה מהחזה עד שנשארתי עם גרביון רשת, מכנסון קטנטן ומדבקות מנצנצות בצורת כוכב על הפטמות.

הוא קשר תחילה את החלק העליון של הגוף, ברתמה חדשה שאני פחות רגילה אליה, דאג גם להוסיף חבל שיעבור בין הרגליים. תהיתי האם הלחץ הנעים שיש לי במפשעה ישתנה כשאהיה באוויר, האם החבל הספציפי הזה יהיה מתוח או רפוי יותר עם השינוי בתנוחה.

תוך כדי הקשירה של המותניים והרגליים אני מבינה שאני הולכת לרחף באוויר עם הפנים למעלה. אני רגילה לשקוע לתוך החבלים קדימה עם משקל גופי ואני מנסה להישאר יציבה תוך כדי הקשירה מרוב התרגשות. 

הוא מרים אותי תחילה מחבל החזה, ואז מושך את הרגליים מעלה. ההפתעה האמיתית היא כשאני מוצאת את עצמי הפוכה עם הראש למטה. זה חדש, זה מרגש, זה מרגיש אחרת, הכאב עוטף אותי אבל החבלים אוחזים חזק ואני מתרכזת בנשימות עמוקות. 

הוא מסתובב סביבי, בוחן ובודק, מלטף, מגניב נשיקה וחוזר לשאול מה כואב?  אני עונה לו שמוזר לי שהידיים חופשיות ומשוחררות, אני יכולה להניע ולגעת. הוא מקפל וקושר אותן מאחורי גבי, זה מקשה עליי אבל אני הרגע ביקשתי זאת. 

אז הנה אני תלויה מהתקרה (או אם לדייק מהבמבוק) עם הראש כלפי מטה ואני יודעת שאני בטוחה ויפהפיה בתוך החבלים שלו, בקשירה שעשה עבורי עם החבלים איתם קושר רק אותי. 

כי שיבארי זה תמיד היה הקשר האמיתי שלנו. 

התמונה מסשן אחר שלנו.